אחד השבועות המטורפים..
קודם כל שבת שעברה אחרי העבודה הייתי בסינמה, "שובו של אלוף" סרט לא רע בכלל.. סמואל .ל. ג'קסון פשוט מעולה!
ואחר כך, אספנו את חבר שלי מתל אביב (כי נתנו לו לחזור הביתה במוצש ללילהאחד..)
וחוץ מביום ראשון (שבו רק מצאתי דברים שאני רוצה לקנות) עבדתי כל השבוע..אתמול אפילו יצא לי לעבוד 11 שעות שזה דיי מעייף, אבל גם כיף.
לפעמים בעבודה אני מתחרפנת, רואה כל מיני אנשים שנראה לי שאני מכירה אבל לא מצליחה להזכר איפה פגשתי אותם, ולא את כולם נעים לי לשאול מאיפה הם נראים מוכרים (כי יכול להיות שכבר ראיתי אותם בעבודה ואני סתם מדמיינת שאני מכירה אותם).
ככה, עם כל הדברים שאני מוצאת ובא לי עליהם, אני צריכה להתחיל לעבוד 26 שעות ביום.. נראה מה יהיה שבוע הבא.
אתמול , בין התרוצצויות בין העבודות פגשתי ידיד שלי, שאפילו שאנחנו גרים קרוב (פחות מעשר דקות הליכה מרחק), אנחנו אף פעם לא נפגשים. אז עברתי ליד הבית שלו והתקשרתי אליו, הוא לא ענה אבל פתאום ראיתי אותו עומד באמצע הרחוב.
היה ממש נחמד לדבר איתו פנים מול פנים כמה דקות:)
אתמול היה האחד עשרה חודשים שלנו, וחגגנו ביום רביעי.
הכנתי סלט תפוחי אדמה (מתכון רוסי עממי), ולקינוח מאפינס וגלידה.
היה כיף, במיוחד שזאת הפעם הראשונה שיוצא לנו לחגוג תאריך בכלל..
אבל..
אני עושה בעיות,שוב.
למה אני לא מצליחה פשוט לקחת בקלות את מה שיש?
למה אני חייבת להגיד כל הזמן איזה שטות ולקלקל קשר טוב?
כל הזמן אני איכשהו מצליחה לפגוע בעצמי ובו. ואני לא מצליחה להסביר מה בדיוק אני רוצה ממנו..וסתם העצבים האלה.. סתם מילים טיפשיות שיוצאות לי מהפה..
וכמה שאני מנסה להיות החברה שהוא באמת צריך, וכמה שאני לא מנסה לשכנע את עצמי שזה הכל הראש המתוסבך שלי..
ואני מפחדת שמתישהו אני אגזים והוא לא ירצה אותי יותר. וכואב לי החוסר בטחון הזה..או יותר נכון הבטחון בזה שאני אהרוס, שאני אפגע בו.ורק אני אהיה אשמה.
לפעמים, אני לא הכי אוהבת את העובדה שאני בחורה...
אבל בנימה יותר אופטימית, יש לנו רגילה! (אפילו שאני משוחררת כבר), אז יש כמה ימים ביחד.. תכלס, אני מתחרפנת בעיקר כשהוא לא נמצא..כשהוא כאן, כל מה שאני רוצה זה לחבק ולא לעזוב..
בחורה, כבר אמרתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
losing time