כל כולי צמרמורת ופרפרים בבטן. זאת הייתה נשיקה שיכולתי רק לחלום עליה. כמו באגדות, כשהנסיך והנסיכה חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל עמוק בפנים הרגשתי רע. בגדתי בחברה שלי. 'איך יכולתי', כעסתי על עצמי.
עצרתי את דניאל מלהמשיך לנשק אותי. למרות שרציתי. אפילו מאוד.
"אני לא יכולה לעשות את זה למאיה" אמרתי. "היא לא תסלח לי בחיים". רצתי משם בכל כוחי ולמזלי היה צלצול אז נכנסתי לכיתה. איזה מזל שאני ומאיה לא באותו שיעור עכשיו. 'איך אני אסתכל לה בעיניים? איך?'. את ההפסקה הבאה העברתי בספריה ואחרי שלושה שיעורים נוספים שבהם חשתי לחץ לא נורמאלי הגיע סוף היום שלו חיכיתי יותר מכל. לא אמרתי לאף אחד שלום וברחתי במהירות לכיתה של אחי. עדן ישב בתוך הכיתה. בודד. בלי חברים. ריחמתי עליו. היו לו המון חברים בקיבוץ ופה הוא פשוט לא מצליח להשתלב בחברה. 'מה יהיה איתו?'. כשהוא ראה אותי הוא שמח. כאילו חיכה לצומת לב כבר המון זמן. גררתי אותו הביתה במהירות וכשהגענו הוא ביקש לדעת מה קרה לי.
"אנ.. אני.. אה.." גימגמתי. "הת.. נשקתי עם דניאל" אמרתי סמוקה כל כך. התביישתי בעצמי והרגשתי כל כך רע כמו שבחיים לא הרגשתי. כל הקסם של הנשיקה נעלם ואם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה לא הייתי עושה את זה. זה לא שווה את הבגידה שלי בחברתי הטובה. הרי הבטחתי לה שאני לא אתקרב אל דניאל. שלא אהיה יותר מסתם עוד ידידה שלו. ונכשלתי. לא קיימתי את הבטחתי. נכשלתי כחברה.
"דניאל.. החבר של מאיה?" הוא שאל ואני הרכנתי את ראשי ועניתי "כן" כמעט בלתי נשמע. מבלי שעדן אמר מילה ידעתי בדיוק מה הוא חשב. זה היה מגעיל מצידי. זה היה נורא. אם הוא רק היה ידע כמה אני מתחרטת.
"מה אני אעשה עכשיו?" יללתי.
"אני מאמין שאת צריכה פשוט לספר את האמת ולהתנצל..". התמימות שלו עצבנה אותי.
"איך אני יכולה לספר לה את האמת. היא תשנא אותי ותתעלל בי. שחכת מי היא?? אם היא רק תגיד כל בית הספר לא יידבר איתי יותר". בתוך תוכי פחדתי. לא רציתי להיות כמו עדן. בודדה. לעבור את שלושת השנים האלה בסבל. ידעתי שזה לא מה שייקרה לו. אצלו להיפתח זה רק עניין של זמן. אם יחרימו אותי בגלל מה שעשיתי למאיה לא תהיה דרך חזרה. אני חייבת לשמור את זה בסוד.
כל הלילה בכיתי ובקושי נרדמתי. למזלי היה זה יום חמישי ולמחרת לא היו לימודים. כך שיהיו לי כמה ימים לחשוב מה אני הולכת לעשות.
ביום שלמחרת דיברתי עם שיר וסיפרתי לה מה קרה.
"מה לעשות?" שאלתי אותה. תמיד היו לה רעיונות טובים.
"תעזבי את זה". היא אמרה. "ותתרחקי מדניאל".
"אני אעשה את זה". שכנעתי את עצמי. "אני אצליח".
כל כך שמחתי שיש לי חברה כמו שיר. היא מדהימה ותמיד יודעת לנחם אותי. 'איזה כיף שהיא באה מחר', חייכתי לעצמי.
יותר מאוחר הלכתי לבקר את גל בבית החולים. הפעם לא התעכבתי במציאת החדר. היא שכבה במיטה משועממת. בהתה בתקרה.
"היי" אמרתי לה.
"היי". נראה היה שהיא שמחה לקצת חברה.
"איך את מרגישה?" שאלתי.
"יותר טוב". היא אמרה. ולפתע התעצבה. "תראי שני. יש לי משהו חשוב לספר לך".
כמו שהבטחתי פרסמתי היום את הפרק. אז תגיבו :]
~my story14~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
