היא עמדה מול השירותים ודחפה את האצבע לתוך הגרון בניסיון להקיא שוב. ברגע שהיא שמה לב שאני שם היא נבהלה וסגרה את הדלת של התא.
"'מה את עושה??" שאלתי אותה.
"דיי" היא כמעט בכתה, "תעזבי אותי אלה החיים שלי ואני אעשה מה שבא לי".
"את לא נורמאלית!!" צעקתי עליה. "תפתחי את הדלת ונדבר".
"לא רוצה!" היא צעקה עליי. "לכי מפה!".
"אני לא הולכת בלי שנדבר" לא הסכמתי לוותר עליה בכזאת קלות.
"בסדר.." היא אמרה בחשש. "אבל תבטיחי לי שאת לא מספרת על זה לאף אחד!".
"אני לא מבטיחה כלום", אמרתי. לא רציתי לשקר לה.
"אז אני לא יוצאת", היא איימה אבל נשארתי רגועה.
"את יודעת שאת תצאי מתישהו ואם צריך אני אחכה כאן אפילו שבוע", הגזמתי בכוונה. ידעתי שבמצב כזה צריך לעודד אותה ולא לכעוס עליה, והכי חשוב, להראות לה שאני דואגת לה כי היא חשובה לי למרות שאנחנו מכירות רק כמה ימים.
"אני שונאת אותך!" היא אמרה ויצאה אליי.
"למה את עושה את זה?" שאלתי אותה והתקרבתי אליה כדי לחבק אותה ולתמוך בה, אבל היא התחמקה ממני.
"ככה", היא ענתה בחוסר חשק, יודעת שעכשיו אין לה דרך למנוע את שיחה איתי.
"את יודעת כמה דוגמניות מתות מאנורקסיה ומבולמיה?" שאלתי, לא בכוונה שהיא תענה. "המון". "המון" הדגשתי. היא הרכינה את הראש לכיוון הרצפה.
"כמה זמן את עושה את זה כבר?" שאלתי אותה.
שתינו ישבנו על הרצפה בשירותים, אחת מול השניה ובאותו רגע לא היה אכפת לי שזה מגעיל. היה אכפת לי ממנה. רק ממנה.
"בערך שלושה חודשים", היא ענתה לי בשקט. "זה התחיל כי רציתי להרזות לקראת הקיץ ולא היה לי כוח לדיאטה". היא סיפרה. ראיתי שהיא שמרה את הסוד המון זמן וזאת הייתה הקלה בשבילה לשפוך את הלב לפני. "ואחר כך המשכתי עם זה כי פשוט לא יכולתי לאכול. נגעלתי מאוכל כי הרגלתי את עצמי לצום במשך כמה ימים. אחר כך כבר לא יכולתי להמשיך ואכלתי בכמויות גדולות. ואז הקאתי. ואז עוד פעם הייתי צמה כמה ימים, שוב אוכלת המון, ושוב מקיאה. ועכשיו אני כבר לא יכולה להפסיק".
"את לא רוצה שיעזרו לך להתגבר על זה?".
"אני יכולה לבד", היא אמרה. "תתני לי שבועיים ותראי שאני אחזור לעצמי".
"את לא יכולה", היה לי קשה להגיד לה את זה. "זה כבר לא בשליטתך".
"זה כן", היא ניסתה לשכנע אותי. "את תראי שאני אצליח".
"הלוואי שזה היה ככה", אמרתי בעצב. "אבל זה לא. לצערי אני יודעת את זה טוב. בת דודה שלי הייתה בולמית עד שאמא שלה גילתה את זה יום אחד וניסתה לעזור לה. אחרי חצי שנה היא הבינה שהן חייבות עזרה והן טיפלו בזה. למזלן זה לא היה מאוחר מידי. הרופא אמר שזה היה ממש קרוב ושאם הן היו באות קודם היה הרבה יותר קל לטפל בזה. אני לא רוצה שתחזרי על הטעות שלהן".
"א..אבל" היא גמגמה. "אני מפחדת ומתביישת שאמא שלי תגלה. היא תחשוב שאני מטומטמת ולא תסלח לי בחיים".
"את מעדיפה למות מאשר לדבר עם אמא שלך??" צעקתי עליה. לא כי כעסתי. רק כדי ללחוץ עליה לספר.
"את צודקת" היא הודתה. "את יכולה להיות איתי כשאני אדבר איתה?".
"ברור" חייכתי וחיבקתי אותה. "עכשיו תשתפי את הפנים ונלך לכיתה. ההפסקה נגמרה לפני 10 דקות".
השעה הייתה בערך 5. דפקתי על דלת הבית שהייתה בקומה הרביעית. היה לי קשה קצת לעלות. עדיין לא הייתי רגילה לבתי קומות. למזלי אני גרתי בקומה ראשונה ככה שזה היה בסדר. 'איזה עצלנית אני', חשבתי. ואז נזכרתי מה הסיבה שבאתי לפה וניסיתי להכין את עצמי לשיחה.
"מי שם?", הקול קטע את מחשבותיי.
"שני".
אמא שלה פתחה לי את הדלת, התברר לי אחר כך שקוראים לה דגנית. הדירה הייתה קטנה אבל נקייה ומטופחת. מלאה בעציצים ירוקים ויפים ובתמונות. הכי אהבתי תמונה אחת של חתולים שהייתה תלויה על הקיר בסלון. שלושתנו התיישבנו לדבר על הספה. הסתכלתי לפניי וראיתי את התמונה של החתולים. הם נראו תמימים כל כך. משחקים בכדור צמר ורוד. תמונה אופטימית.
"מה קרה חמודה" דגנית שאלה.
"אמא אני צריכה לספר לך משהו" היא אמרה לאמא שלה בקול חלש. כמעט לא שמעתי אותה.
"זה משהו רע?" דגנית שאלה וראיתי איך ההבעה שלה השתנתה והיא כולה התמלאה בפחד.
"תראי אמא.. את יודעת שכל הבנות רוצות להיות רזות ויפות" היא ניסתה לפתוח בזה אבל לפתע עצרה. עיניה נעצמו והיא החזיקה את ראשה בין שתי ידיה. נראה היה שכאב לה. אולי כי הייתה רעבה. לפני שהבנתי מה קורה היא נשכבה על הספה, מעולפת. הייתי שם אבל לא הרגשתי לגמרי קיימת. דגנית צעקה על בעלה להזמין אמבולנס ואני המשכתי לבהות בתמונה של החתולים שנמצאת מולי.
"שני. מה קרה לה?" דגנית שאלה אותי בלחץ ואני עניתי לה. "היא בולמית! היא לא אכלה הרבה זמן. איפה האמבולנס?" אף פעם לא הרגשתי כל כך לחוצה. כמעט התעלפתי גם ונראה לי שהחזקתי את עצמי רק כדי לא לגרום ליותר בלגן ולחץ. פתחתי את דלת הדירה וצוות טיפול נמרץ הגיע תוך חצי דקה בערך.
"גל!" קראנו אני והוריה של גל ביחד. "גל.. תקומי! גל...".
היה לי קשה לכתוב את הפרק הזה. לדעתי אנורקסיה ובולמיה זה נושא חשוב שחייבים לדבר עליו. אם את מכירים מישהי (או מישהו) שנמצאת במצב כזה אתם חייבים לעזור לה ולספר על כך לאדם מבוגר שיידאג לה. לא כל הבנות הן כמו גל שיסכימו לדבר על זה עם הוריהן. להיפך, רוב הסיכויים שזה לא ככה. במקום לחשוב על זה שתריבו עם חברה או ידידה שלכם תחשבו על זה שאתם מצילים את חייה. בסופו של דבר היא תודה לכם. ראיתי הרבה בלוגים של אנורקסיות ולדעתי זה עצוב שהן מגיעות למצב הזה כי בטוח יש מישהו אחד לפחות שיודע. תזכרו שאסור לשתוק.
עכשיו לנושא אחר- השם לסיפור.
תודה לכל מי ששלוח לי שמות הבעיה היא שעוד אין לי הרבה מבחר שמתאים לסיפור כדי לעשות תחרות. אז בבקשה אם אתם קוראים תחשבו על שם כי אני רוצה לעשות עיצוב חדש בערך באמצע דצמבר שיהיה בו גם את השם של הסיפור וגם פינת לינקוקים מיוחדת רק לבלוגים של סיפורים בהמשכים שילנקקו אותי בחזרה, אז בקיצור אם אתם רוצים להחליף לינקוקים תכתבו לי בתגובות.
תודה לכל מי שנכנס, קורא ומגיב.
~my story14~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
