"הכל בסדר איתך?" שאלתי. ממש נלחצתי ממה שהיא הולכת להגיד.
"כן, אל תדאגי. זאת לא אני" היא אמרה כמו מתנצלת על זה שהדאיגה אותי. "זה קשור למאיה".
הסמקתי כולי. "קרה משהו?", שאלתי באדישות, ועוד לפני שגל הספיקה לענות נפתחה הדלת ובפתחה עמדו אישה שמנמנה וגבר דיי 'גדול' שהחזיק קופסה של עוגיות בידיו. ניחשתי שהם קרובי משפחה של גל שבאו לבקר אותה אז נפרדתי מגל והבטחתי לדבר איתה בטלפון יותר מאוחר.
בדרכי הביתה, ממש במקרה, ראיתי את דניאל מתקרב אליי מהכיוון השני של המדרכה. 'מה לעשות?', חשבתי. המשכתי ללכת, מתעלמת ממנו לגמרי. למה הייתי חייבת להיתקל דווקא בו??
אחרי שהלכתי והוא חלף לידי חשבתי שניצלתי, אך לתדהמתי גיליתי שלא. תוך שלוש שניות בדיוק צלצל הפלאפון שלי ממספר מוסתר.
"הלו??" עניתי. "מי זה?".
"תסתובבי" אמר לי קול שמייד זיהיתי.
הסתובבתי וניתקתי את השיחה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"שנדבר.." הוא ענה לי. "רק אל תתעלמי ממני, בבקשה".
הלכנו והתיישבנו על ספסל שהיה לא רחוק משם. מה כבר יכולתי לעשות.
"תראי" הוא אמר לי. ואני לא חיכיתי להמשך והתפרצתי לדבריו.
"לא! אם אתה רוצה שנדבר תקשיב לי אתה קודם" והוא התעלם ממה שאמרתי והמשיך בשלו.
"שני" הוא אמר והסתכל לי ישר בתוך העיניים. "אני לא יכול בלעדייך". וואו, זאת הייתה הפתעה. "המבט שלך, והעיניים המהממות, והשפתיים שלך שאני כל כך רוצה לנשק שוב. אני לא מפסיק לחשוב עלייך לשנייה מהרגע שהגעת לבית הספר הזה. אני מחכה כל יום לבוא לבית הספר ולראות אותך. ולא אכפת לי ממאיה ולא אכפת לי מכלום. אני אוהב אותך. באמת".
הייתי המומה. 'אוהב אותי?'.
"תקשיב דניאל", אמרתי ולא התייחסתי למילה ממה שהוא אמר למרות שבתוך ליבי התעופפו יונים ולא פרפרים. "אני לא יכולה לעשות את זה למאיה. היא חברה שלי! תשכח מהנשיקה הזאת ותשכח ממני. הפעם לתמיד.." ולפני שהבנתי בכלל מה אמרתי רצתי משם ושמעתי אותו מסנן לעצמו "הפעם?".
דיברתי עם גל באותו ערב לשאול אותה מה קרה למאיה. לא סיפרתי לה כלום עליי ועל דניאל. פחדתי שהיא תגיד למאיה משהו. עדיין לא יכולתי לסמוך עלייה.
"מאיה בסדר?" דאגתי. פחדתי שאולי היא גילתה משהו.
"אני לא יודעת" היא אמרה לי. "אני רק יודעת שדניאל נפרד ממנה אתמול.. מה לא שמעת?".
"נפרד ממנה??" אני יודעת שאני אגואיסטית לגמרי, אבל המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא האם הוא סיפר לה על הנשיקה. אם כן הלך עליי.
סוף סוף עידכון אחרי כ"כ הרבה זמן שלא היה לי זמן וכוח לעדכן. אחרי החזרה ללימודים מהשביתה היו לי כ"כ הרבה מבחנים ושיעורים ועבודות שבקושי היה לי זמן לעצמי, ובטח שלא לדברים פחות דחופים (אבל לא פחות חשובים!!!) כמו הבלוג שלי.
את הפרקים אני כותבת כמה ימים לפני שאני מעדכנת. בדרך כלל 2-3 פרקים ביחד ואז מעדכנת אותם וכותבת עוד פעם 2-3 פרקים וכך הלאה. הבעיה היא שפשוט נתקעתי, אבל כמו שאתם רואים חזרתי לעצמי וכמובן שהסיפור צריך המשך- אז הינה הוא.
זה הכל להיום- פרק דיי קצר. אולי הבאים יהיו יותר- תלוי במצב רוח.
יאאלה תגיבו :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
