הבאנו אותה הביתה בשנת 2000. היא הייתה שמנה ומוזנחת ופחדה מהצל של עצמה. בהתחלה נבהלתי מהגודל שלה, ודי הייתי אנטי. לא רציתי לטפל בה ולא ראיתי בה כשלי. אך מהר מאד היא המיסה את ליבי במבטה הטוב, שהיו משולבים בו תבונה ועצבות.
חרדת הנטישה לעולם לא עברה לה, היא הייתה בוכה בכל פעם כשחזרנו הביתה, גם אם עזבנו לשעה. לדעתי, היא לא התרגלה לכך שאני כבר לא גר בבית ובשנה האחרונה הייתה באה ראשונה לדלת, מגישה את ראשה ובוכה, כמספרת לי את כל טלאות השבוע.
הייתה לה תבונה בלתי רגילה לסוג שלה ובכלל. לא היה צורך להשתמש בפקודות, אלא בדיבור פשוט, כמו אל האדם הרגיל. אמא שלי לפעמים הייתה אומרת לה אפילו "בבקשה". והיא הייתה נענית. הייתה לה נאמנות אין קץ וטוב לב נדיר. הדבר הכי חמור שעשתה היה לגנוב פעם קערת סלט טונה או להתגנב אל הספה כשאיש אינו בסלון. וגם אז הייתה ניגשת בחרדת קודש ובעיניה מבט תמים כמו ילד שיודע שעשה מעשה אסור. אי אפשר היה לכעוס עליה.
כשמי מבני הבית היה חולה היא הייתה ניגשת ומתיישבת לצידו, כאילו מנחמת אותו.
למרות שהייתה בוגרת, תמיד התנהגה כתינוקת, וששה לשחק ולקפוץ, גם בימיה האחרונים.
היום, אחרי 7 שנים וקצת הלכה מאיתנו מוקדם מידי, והותירה אותנו מתגעגעים. רק הבוקר עוד בשארית כוחותיה הניפה זנב קצוץ למשמע המשפחה המקיצה. אפילו בסופה הייתה אלגנטית והלכה לפינת הסלון בכדי לא להפריע. היא תמיד תישאר בליבי, ובלב משפחתי ופרט לזכרונותיי - לעולם לא אמצא עוד נפש כמותה.
לזכר כלבתי האהובה...
כינוי:
porch-monkey
בבלוג זה
בכל הבלוגים
