"אמילי... תמצאי אותה בבקשה", אמר ביל. שרון שיפשפה את עיניה. מחזיקה את הפלאפון

בידה היא הדליקה את האור והיסתכלה במראה. היא חקרה את גופה שעליו הייתה פיג'מה

ורודה חלשה. מרימה את שיערה היא נאנחה.

"אני ימצא אותה", היא אמרה וניתקה. פותחת את הארון היא הוציאה מכנס ספורט

עבה בצבע אפור, חולצה לבנה ללא ציורים ומעל את המעיל שלה. לובשת נעלי ספורט

היא יצאה מביתה. היא נעמדה להיד הבניין מביטה מסביב.

'לאן היא כבר יכולה ללכת?' היא שאלה את עצמה אך לפני שהספיקה לענות אמילי צעדה

לעברה. דמעות עמדו בעיניה, היא חיבקה את עצמה בחוזקה, רועדת מקור.

"אמילי!", צעקה שרון ורצה לעברה לא אומרת דבר ופשוט מחבקת אותה בחוזקה.

אמילי זרקה את ראשה על כתפה של שרון בוכה בשקט. שרון מלטפת את שיערה שהיה סחוט

כמו כל בגדיה. אמילי לא היתנגדה לחיבוק אך זמן ארוך היא עמדה פשוט בוכה.

"תפרקי את הכל, זה בסדר", לחשה שרון ואמילי נשברה ונצמדה אל גופה של שרון בחוזקה.

"אני לא יכולה יותר...", לחשה אמילי והביטה על שרון. עיניה היו נפוחות

והיא המשיכה לרעוד, "שרון אני כל כך מפחדת!".

"זה טבעי לפחד, זה טבעי לא לדעת דבר... אבל את תראי שהכל יסתדר", ענתה שרון וניגבה

את דמעותיה של אמילי שזלגו בחוזקה, "עכשיו בואי ניכנס אליי הביתה".

ישר לאחר שהן נכנסו שרון הלכה לאמבטיה ממלא אותה עד הסוף במים חמים.

אמילי צעדה לעברה כל צעד כמו רוח רפאים.

"כנסי למקלחת", אמרה שרון והושיטה לה חליפת ספורט חמה ונעימה לגוף.

אמילי הינהנה בראשה ונכנסה. היא באיטיות ובכאב רב הצליחה להפשיט את בגדיה

בגופה נכנסת לתוך האמבטיה ושוקעת בה. היא הביטה על התיקרה, הדמעות המשיכו

לזלוג בשקט. שוקעת עד הסוף ומכניסה את ראשה אל מתחת למים היא עצרה את הנשימה.

ממשיכה להביט על התיקרה שכבר ניראתה מטושטשת. היא ניסתה להחזיק את עצמה כמה

שיותר. מקפלת את ידיה לאגרופים היא כבר הרגישה את עצמה נחלשת. פותחת את פיה

וצועקת את כל הנשמה שלה היא הוציאה את ראשה לוקחת שואפת אוויר כך שימלא את כל

הריאות שלה ונושפת אותו באיטיות. נשכבת שוב. היא שיפשפה את גופה

בחוזקה שומעת את הקומקום רותח ומוציא צליל קטן.

שרון מילא את הספל תה. מוסיפה כמה עלי נענע וחתיכת לימון כאשר הטלפון שלה צילצל.

רצה לחדרה וביטה על המסך שהראה את המספר של ביל היא ענתה.

"נו?..", שאל ביל במתח.

"אל תדאג, מצאתי אותה", היא אמרה.

"תודה לאל", אמר ביל וחיוך קטן ועקום נפרש על פניו.

דלת האמבטיה נפתחה ואמילי יצאה משם בחליפת ספורט כאשר מגבת עוטפת את שיערה.

"אני חייבת ללכת", אמרה שרון וניתקה למראה אמילי אשר נישענה על הדלת.

"אם מי דיברת?", היא שאלה וחייכה חיוך קטן.

"ביל", אמרה שרון ונאנחה. עיניה של אמילי היתרחוו ודמעות אימו לפרוץ.

"אמילי?", שאלה שרון והיתקרבה.

"ממ... מה הוא רצה?", שאלה אמילי מגמגמת מעט ומרימה את עיניה כך שנפגשו

עם עיניה של שרון.

"הוא חיפש אותך, הוא גילה שאת ברחת מהבית... הוא רצה שאני ימצא אותך", שרון ענתה בקול שקט.

"בשבילו לא היית צריכה להיתאמץ, הוא שווה את אותו הדבר כמו כל המשפחה שלי!", צעקה אמילי.

"די תפסיקי להגיד את זה", שרון ענתה כלא מבינה.

"הוא זרק אותי שרון, אני לא רוצה לשמוע את השם שלו יותר בחיים. הוא שיקר

לי, כמו כל המשפחה שלי", אמילי נפלה על הריצפה שוב בוכה כמו משוגעת ותופסת בראשה.

דמעות אלה עוררו את רגושתיה של שרון. נופלת לידה ומחבקת אותה היא התחילה לבכות גם.

"אני אוהבת אותו שרון. כולם הולכים ממני, נוטשים אותי", אמילי נאנחה והמשיכה, "אין לי כבר

במי לבטוח, במי להאמין. אני נישארתי לבד, אין לי בשביל מה לחיות...", אמילי בכתה עוד יותר.

"אל תגידי את זה, אני הרי כאן. אני לידך! אני איתך, אני לעולם לא אנטוש אותך!", שרון חיבקה את

אמילי חזק ובכתה עימה. מרימה את אמילי מהריצפה הן הלכו למטבח. אמילי היתיישבה בשקט

על הכיסא שותה את התה שהיתקרר מעט.

שרון הביטה על השעה שהראתה שש בבוקר. היה לה מוזר כי אינה יושנת

בשעה כזאת.

'העיתון אמור להגיע עוד שעתיים', היא חשבה לעצמה וחייכה חיוך עקום.

מכינה לעצמה שוקו חם ומתיישב מול אמילי. שהביטה עמוקות בספל תה שלה כאילו

מתכוונת למצוא שם זהב.

"לגבי ביל...", אמרה שרון אך הישתתקה לאחר שניה כאשר אמילי הרימה את עיניה.

"מה איתו?", אמילי הרימה גבה.

"אני בטוחה שהוא... שהוא דאג לך, ואם הוא היתקשר הוא רוצה להיתנצל", שרון חייכה

חיוך קטן שסימן איזה מין תקווה בדבריה.

"אני לא מאמינה בזה!", הכריזה אמילי בבת אחת. לוגמת מהתה שלה.

היא הרגישה עייפה, וכמעט ולא נרדמה על השולחן. שרון סיימה את השוקו

מקימה את אמילי הן צעדו לעבר חדר אורחים. מסדרת את המיטה.

"תשני בשקט, את צריכה את השינה הזאת", לחשה היא ואמילי נישכבה.

מכסה את עצמה בתוך שמיכת הפוך היא הביטה על גופה של שרון צועד מהחדר.

"תודה", היא לחשה ושרון חייכה אליה.

היא פתחה את התריסים בדירתה ושמש אשר זרחה נכנסה פנימה.

נשכבת על הספה בסלון היא שכבה וחשבה הרבה על מה שקרה, ועם כל מחשבה

שעברה היא מצאה את עצמה לבסוף ישנה.

"טום!", צעקה אשלי וקפצה על המיטה. מרגישה טוב יותר. טום שנימנם קצת פתח את עיניו.

אך לפני שהספיק להגיד דבר כלשהו אשלי נישקה אותו נשיקה סוערת.

"מה שעה?", שאל טום.

"שש בבוקר מסטול!", ענה אשלי ממשיכה לנשק אותו יורדת באיטיות אל הצוואר

ומרימה את חולצתו. פותחת את החגורה שלו טום עצר אותה.

"אני לא יכול", הוא אמרה ועבר ממצב שכיבה למצב ישיבה.

"מה?!", אשלי נידהמה מדבריו של טום וקמה מהמיטה נעמדת מולו משלבת את ידיה

על החזה.

"מה ששמעת, אני עייף, אני מותרד", ענה טום קם ומסדר את החולצה והחגורה.

"אבל חשבתי ש...", ניסתה אשלי להגיד אך טום קטע אותה, "לא היום" הוא אמר.

קורץ לה הוא חיבק אותה ונשק לה נשיקה ארוכה על השפתיים.

"אני מבטיח לך שאני אפצה אותך, אבל עכשיו אני זז הביתה", הוא אמר ואשלי

שנירגע מעט ליוותה אותו עד לדלת.

נושקת לטום נשיקה אחרונה היא ניפרדה ממנו. טום אשר יצא מהביתה

ידע כי זאת הפעם הראשונה והאחרונה שלו שהוא ראה אותה.

צועד ברגל עד הבית הוא נכנס בשקט מוצא את כל הבית ישן. צועד לחדרו הוא

נפל על מיטה בחוזקה נרדם.

"איך הוא?", שאל דיויד כאשר נכנס לחדר בית החולים שבו שכב גיאורג.

"הוא היתעורר לא מזמן", ענתה אימו שהייתה עייפה. אביו ישב על הכיסא יושן.

"שלום לך בחור!", צעק דיויד. גיאורג חייך אליו חיוך.

"הרופא אמר שעוד יומיים אני יכול לנסוע הביתה, ובתחילת השבוע הבא

מורידים לי את התפרים", ענה גיאורג גאה בעצמו.

"יפה מאוד, אז זה אומר שאחרי שמורידים לך את התפרים אנחנו טסים לישראל!", הכירז דיויד.

"אלוהים כמעט שכחתי", גיאורג הסמיק מבושה.

"ישראל?", שאל אביו שהיתעורר מרוב צעקותיו של דיויד.

"כן ביום רביעי הבא אנחנו בישראל", אמר דיויד עם חיוך מרוח על פניו.

"אבל הוא...", ניסה להגיד אביו אך גיאורג קטע אותו.

"אני יהיה בסדר אבא", גיאורג חייך אליו.

"דרך אגב באתי לא סתם לכאן אלא עם חדשות טובות", אמר דיויד הותיישב על המיטה

שבה גיאורג שכב.

"והם?", שאלה אימו מודאגת מעט.

"תפסנו אותו, תפסנו את מי שדקר אותך. קיילי זיהתה אותו וחתמה על התפסים, עכשיו

היא חזרה הביתה לתנומה קלה ואז היא הבטיחה לבוא לבקר אותך", דיויד נגע בידו של

גיאורג. גיאורג חייך חיוך קטן והוריד את מבטו.

'ג'ייסון סטיבנס' הוא חשב לעצמו אך אימו הוציאה אותו מריכוז.

"אמרת משהו?", שאל גיאורג מודה בכך שלא הקשיב לה.

"כן, אני ואבא נוסעים עכשיו לנוח, נחזור מאוחר יותר". אימו קמה מהכיסא ונשקה

לגיאורג על המצח. ואביו לחץ את ידו לשלום יוצאים מהחדר.

גיאורג נופף לעברם לשלום.

"אני שמח שאתה בסדר", אמר דיויד עובר לכיסא שעליו לפני רגע ישבה אימו של גיאורג,

"אתם כמעט לא שיגעתם אותי. כולכם יחד", המשיך דיויד להגיד לאחר שהיתיישב.

"אני יודע דיויד, אני יודע. החופשה הזאת היא שיגעון מדהים להפליא!", אמר גיאורג בציניות

והוציא גיחוח קל.

"בית משוגעים הבית הזה!"