מוסיקת המקרה

אני לא מוצאת מילים לתאר. וזה מוזר ומבחיל. כי מילים אינן נמצאות. הן קיימות. לכן עליי לארגן את המשפט הזה קצת אחרת. משהו שקרוב לפחות בקצת לתיאור התחושה שאיני מצליחה לארגן את המילים הקיימות לכדי תיאור תחושה.

נעלמתי במקרה. כי האפאטיות השתלטה עליי. מצב בלתי נסבל.

כי מרוב שאכפת לי כל כך, אני מביאה את עצמי למצב שלא אכפת.

כמו קרח שמרוב שהוא קר, בטמפרטורה הגבוהה ביותר שלו הוא רותח. שורף.

לפני שלושה שבועות הייתי בת 28.

ומאוד מצופה ממני סביבתית וחברתית, להתנהל בצורה מאוד קונפורמית. 'נכונה'. וזו סתירה מוחלטת למה שהולך לי בתוך הראש. מין כאוס 'אליס בארץ הפלאות' כזה. העולם בחוץ הוא חתול צ'סייר מפונק וממזרי. אני צריכה לעקוב בזהירות אחר הנתונים שמתחברים לכדי תוצאה. עליי לעשות כך וכך כדי להיות במקום הנכון.

ואני מתפקדת על אוטומאט. כי הרבה זמן עבר מאז שמשהו ריגש אותי באמת.

קצת עידכונים:

אתמול סיימתי את מבחני סיום הסמסטר, בשאיפה שלא אצטרך לעשות מועדי ב'.

אני עושה קורס קיץ בסטטיסטיקה ויש לציין כי כל קשר ביני לבין איזשהי הבנה בתחום, הינו מקרי בהחלט.

אני עדיין שומרת על תזונה נכונה (מנסה לפחות). בשלושה שבועות האחרונים לא הלכתי לקבוצה מפאת לחץ אינטנסיבי של מבחנים, אבל אני מעריכה שירדתי עוד חצי קילוגרם. במסתכם, 12 ק"ג פחות.

טונות. טונות של ספרים חדשים קיבלתי ליום הולדת.

הם מחכים לי כמו ממתקים עטופי צלופנים צבעוניים על השידה שליד המיטה. אני 'מענה' את עצמי בעיתוי הנכון להתעמק בהם, ויש בכך מעין סוג של הנאה נעימה למדי.

שלשום היינו בתל-אביב. בן זוגי ואני. קצת בשביל סידורים וסתם בשביל לשוטט.כשהסתובבנו בדיזנגוף, עצרנו ליד תכשיטנית שניצבה עם דוכן ברחוב מספר 99 ההוא...של הסרט. העשייה שלה מצאה חן בעיניי- תכשיטים עדינים, בלתי יומרניים. עיני נתקלו בתליון מפתח סול מזהב. בן זוגי קלט את המבט המאוהב בשרשרת וקנה אותה עבורי במתנה. אני חושבת שזה הקשר הראשון שבו אני באמת לומדת לקבל אהבה. להבין סוף סוף שאני באמת ראויה לזה.

הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים שלי. לפעמים אני שוכחת שהוא פגיע לא פחות ממני, על אף שהוא מתנהל בחוזקה בעולם הזה. ואולי בגלל החוזק הזה, אני נוטה לשכוח. אולי אני מצפה בסתר ליבי שימשיך למלא אחר התפקיד הזה של החזק. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להיות עם מישהו שהייתי תופסת כחלש. וזו לא בדיוק אמירה הוגנת.

נדמה לי שגיליתי איפה הכי קל ללכת לאיבוד, אחרי שנים של תהייה:

בנוסטלגיה

בחדר המיטות

ובכמעט.