ושוב אני מוצאת את עצמי באותו המצב... חושבת ללא הפסקה. מבינה עד כמה אתה קר, עד כמה שהשתיקה שולטת בינינו.

מה הייתי עושה כדי שבאמת תבין מה אני מרגישה כלפייך, כל כך רציתי לכתוב לך "אני אוהבת אותך"... אבל עצרתי.

אתה קר, אתה לא יודע, אפילו לא מתאר לעצמך.

אני רואה בעצמי שינוי, אבל זה עדיין לא מספיק כדי לגמרי להפסיק לחשוב עליך. אבל קרה שינוי, למרות שהוא לא כל כך משמעותי זה לאט לאט מתחיל לחדור לתוכי, להבנה שאני פשוט צריכה לעזוב הכל. ופשוט תקופה מסוימת להיות ללא רגשות, להניח רגע בצד את הלב. אבל אני חושבת לעצמי איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר להמשיך כשאתה תופס אצלי את המקום הכי חשוב שיש, אפילו בלי שתדע. אבל בדיוק עכשיו אני חיה ככה, אני מנסה להתנתק מהחבל הזה שלאט לאט מתחיל גם לחנוק, אבל אני משאירה משהו בצד משהו שהוא חלק ממני, חלק שאני צריכה עכשיו, הכי צריכה בעולם.

" I tried and tried to let you know
I love you but I'm letting go
It may not last but I don't know
Just don't know..."

בדיוק ככה אני אוהבת אבל אני צריכה לעזוב.

"You know that it's true.
Every time I see your face I miss you baby
You know that it's you.
I want to let you know you're driving me crazy.
I'd do anything to help you to see, I don't think you understand what you're doing to me.
You know that it's true.
Every now and then I want to call you baby.
You know that it's you...."

אבל איך?

האמת שהרבה דברים באמת מרחיקים אותי ממך, אבל איכשהו תמיד עצמתי עיניים ולא יחסתי להם חשיבות בתקווה שהמחר ישנה הכל, והכל היה לשווא. מחשבות סתמיות, אשליות שהתנפצו.

איכשהו יש לי תחושה שהיום תבוא לי בחלום. למרות שגם החלומות מכאיבים לי. פשוט שום דבר לא יוצא לי איתך.