מעט זמן, והרבה מה לעשות. כל יום נוסף עוד מבחן, עבודה, בוחן. תקופה נורא עמוסה, הנה שבוע הבא יש מתכונת. חודש הבא יש את כל המתכונות, אז זה אומר שחורשים בבית, ולבית ספר באים פעמיים בשבוע. כבר באמת אפשר להרגיש את הסוף, אבל נראה לי שאף אחד באמת לא רוצה להרגיש אותו, כל אחד רוצה איכשהו להתעלם מהעובדה שהזמן לא נח לדקה, שאוטוטו נסיים בית ספר לתמיד, שלא נראה ילדים מסוימים, שלא נהיה בלחץ לפני מבחן, שלא נשב על הספסלים ונרכל. תקופה יפה באמת, למרות שיש לחץ ועומס, העובדה שאני במסגרת, ויש דברים שעושים לי טוב, ויש אנשים שאני רוצה להמשיך לראות, ויש שטויות שאני רוצה להמשיך לשמוע פשוט גורמים לזמן לעוף יותר מהר, אבל לפעמים אני מרגישה שלא הכל משאיר בי את החותם שלו, דברים גם מתפספסים, וזה חבל. עכשיו נתחיל לבוא לבית ספר פחות ופחות, וזה קצת נותן תחושה של אכזבה, משהו נוסף שמחזק את העובדה שסוף שנה מתקרב בריצה. המורה אמרה שיהיה קשה לעכל את העובדה שזהו זה נגמר, להפרד מכולם, מאנשים מסוימים אפשר להגיד אפילו לתמיד. בשנים קודמות תמיד ידענו שאחרי החופש הגדול נחזור, והכל יהיה שוב אותו הדבר, לימודים, מורים מעצבנים... אבל זהו אנחנו נסיים בידיעה ששנה הבאה כבר לא נחזור, לנו כבר לא יהיה מקום בבית ספר ב 1 בספטמבר. זה יהיה הכי מוזר שיש, ואני בטוחה שהרבה ילדים יעדיפו כן לחזור ללמוד, ולכמה מסוימים זה אפילו יעשה מין קווץ' קטן בלב, שלא חוזרים יותר ללמוד. בראשון לספטמבר אני יודעת שאני ארגיש מוזר, אפילו ארגיש מן קנאה באלה שכן הולכים לבית ספר, והולכים לפגוש שוב את כולם, ולהתחיל לחוות שוב הכל מחדש.

כל רגע באמת הולך להזכר אצלי, אני לא רוצה לשכוח את התקופה הזאת, ובאמת להנות כל עוד אני בבית ספר, כל עוד אני לא כל כך בוגרת.