מארט מדורג כעת 93 בעולם, והאמת היא שלא נראה סוף להתדרדרות, להפך היא רק תופסת תאוצה. לעונה הנוכחית המאזן עומד על 12 משחקים, מתוכם רק 4 ניצחונות. כל השאר היו הפסדים מטומטמים לשחקנים מטומטמים. כשהיתרון של מארט היה ברור הוא בכלל לא ניצל אותו ונתן לשחקנים מתחילים לנצח אותו בקלות. ואני לא מבינה איך, אחרי כל הניסיון והכישרון שיש לשחקן הזה. עכשיו השם שלו והדירוג שלו לא עוזרים לו, והשם שלו מתחיל לאט לאט להעלם, והוא בינתיים נכנס לטורנירים רק  כ WILD CARD , ועכשיו הטרנד החדש לשחק במוקדמות, ורק בתנאי של ניצחון להיכנס להגרלה הראשית. האמת זה נורא משפיל. והשאלה היא איך הוא ייצר 2 ניצחונות ברצף? זה הרי דבר שלא קרה העונה.

אבל המצב הזה ימשיך עד שמארט לא ייקח את עצמו בידיים, ויתחיל להאמין בעצמו, שהוא יכול, שלא סתם הוא ניצח בעבר שחקנים גדולים. שיאמין ביכולת המשחק שלו, ושייתן תמיד את הטניס הכי טוב שלו כל פעם שהוא עולה על המגרש, שיהיה מרוכז ושינצל את ההזדמנויות שלו. רק אם הוא יתמיד, ולא יעלה לשחק עם המחשבה שהוא עומד להפסיד, השינוי יכול לקרות.

בינתיים הוא אפילו לא מייחס חשיבות לדירוג שלו, אבל האמת ההפסדים שלו והיחס שלו למשחק אצל כבר ממזמן היה צריך להדליק נורה אדומה אצלו או אצל המאמן שלו. שאגב המאמן החדש שלו לא עוזר לו מי יודע מה.

בינתיים כתבות משפילות (איזשהו אופן אומרות את האמת, שאני איכשהו מנסה להדחיק) מציפות את הרשת, וזה דבר שלא נעים לשמוע.

העובדה שסאפין לא חושב שהוא יכול לנצח משחק, העובדה שהוא חושב שהוא כבר זקן, שהוא חושב שאחותו דווקא היא הכוכבת ולא הוא.

אבל איך אפשר לחשוב כך אחרי כל כך הרבה הצלחות?!

הנה כתבה לדוגמא:

" מראט סאפין, שדורג בעבר במקום הראשון בעולם, הולך ומתדרדר משנה לשנה. בגיל 28, מסתבר ששיאו כבר הרבה מאחוריו, ולפניו כנראה רק הפרישה.

"אני רק משחק. אני מנסה, אבל לא הולך לי. זה לא אומר שאני צריך להפסיק כי אני לא מנצח משחקים. אני נהנה ממה שאני עושה. יש לי מספיק כסף כדי לעשות מה שאני אוהב לעשות, ומה שאני אוהב לעשות הוא לשחק טניס. ככה שהנושא כאן הוא לא 'אם אתה לא מנצח משחקים אתה צריך לפרוש מיד'".
במלים האלה השיב הטניסאי הרוסי ממוצא טטארי, מראט סאפין, מי שדורג בשיאו במקום הראשון בעולם למשך תשעה שבועות אי-אז בסוף שנת 2000, לעיתונאים שהתעניינו בכושרו ובמצב רוחו. זה קרה בשבוע שעבר, לאחר ההפסד לבובי ריינולדס בסיבוב הראשון בטורניר מיאמי, החמישי שלו מתחילת העונה. חמישה הפסדים נכון לסוף חודש מרץ זה נתון סביר לגמרי. הבעיה היא, שעד אותו ערב סאפין קיים רק ששה משחקים מתחילת העונה.

מחליק במדרון
בגיל 28 סאפין רחוק מכושר השיא שלו. מישהו פעם הגדיר אותו כמחליק נועז על סקטים שנוסע במדרון תלול. מצד אחד, הוא אמן האחיזה במשטח, בפיתולים, בקצב ההולך ומתגבר של ההחלקה. מצד שני, בכל רגע הוא מסוגל לאבד שליטה ואז יכולה לבוא ההתרסקות. הבעיה היא שסאפין לא רק מודע לזה. הרבה פעמים, מספרים עליו, הוא כאילו מזמין את ההתרסקויות האלה בעצמו, בעיקר כשהיה צעיר יותר והציג מזג סוער.
עכשיו כבר לא מדובר במהלך נקודתי של שבירה, אלא בתקופת זמן ממושכת שבה סאפין לא מצליח להתקרב אל הצמרת העולמית שפעם היה חלק בולט מאוד ממנה. אמנם לא נרשמו לו בינתיים תבוסות מול שחקנים בינוניים העונה, אבל יורגן מלצר האוסטרי, למשל, רחוק משיאו וסאפין הפסיד לו באינדיאן וולס. ריינולדס, השם האחרון שהדיח אותו, מדורג במקום ה-104 בלבד.
גם סאפין יודע ששיאו מאחוריו, ודומה שהוא כבר לא מנסה להיאחז בכוח בתדמית הסופרסטאר שליוותה אותו במשך שנים. היום, גם מראט נאלץ להודות, שהסאפין המצליח ביותר במשפחה הוא דווקא היא: דינארה סאפינה, אחותו הצעירה (22), שמיצבה את עצמה בצמרת הטניס העולמית לנשים.
אלוף ה-US OPEN ב-2000 (ניצחון על פיט סמפראס בגמר), ומי שהיה גם אלוף אוסטרליה הפתוחה ב-2005 (ניצח את לייטון יואיט), מודה היום שהחלק הבעייתי שלו במשחק הוא פיזי ולא מנטאלי. הרבה יותר קשה לו לרוץ ולנוע על המגרש. הרגליים כבדות, הברכיים כואבות, הגוף התעייף.
באחת ההתמודדויות האחרונות של נבחרת רוסיה בגביע דייויס הוא כבר הרגיש שמדובר בסוף, וצדק. למפגש האחרון נגד סרביה לא זומן. "הרגליים שלי מרגישות כמו אבנים אחרי תחרויות צפופות מהסוג של גביע דייויס", אמר, "אני חושש שלא תהיה ברירה ואצטרך לפנות את המקום שלי כבר בעתיד הקרוב". רוסיה שנאה את הרגע. סאפין היה פטריוט והציל אותה ממצוקות על המגרש לא פעם במסגרת דייויס, אבל לכל דבר טוב יש סוף. חבל שהסוף הזה מגיע בגיל 28 בלבד.

משפחת טניסאים
16 תארים בקריירה יש לסאפין (1.93 מ'), יליד מוסקבה ותושב מונטה קרלו. הוא בן לזוג הורים ששיחקו טניס בעברם, ולמד טניס במרכז הטניס ספרטק במוסקבה שניהל אביו לצד טניסאיות בכירות כמו ילנה דמנטייבה ואנסטסיה מישקינה. בגיל 14 הוא עזב לולנסיה הספרדית כדי לשחק על מגרשי חימר מסוג שלא היו ברוסיה באותו זמן, והיו טובים ומתאימים יותר לברכיו, כפי שסאפין עצמו סיפר. הוא הלך והתפתח במהירות מנער צנום ולא אתלטי, לטניסאי בעל כוח רב ואנרגיות עצומות על המגרש. מעל לכל, בסוג של קפריזת נעורים, הוא התעקש להיראות כמו דמות פרועה ולבנות לעצמו תדמית של פרא אדם על המגרש. ב-1999 לבדה הוא שבר 48 מחבטים על המגרש.
היכולת היתה מצוינת כבר בגיל 20, אבל שינוי גישה והתייחסות למשחק הגיעו רק ב-2004. סאפין התנהג באופן בוגר וספורטיבי יותר תודות למאמן פיטר לאנדגרן, מי שעבד צמוד עם רוג'ר פדרר עד שנפרד ממנו ב-2003. סאפין שכר את שירותיו מיד לאחר מכן, והרגיש שהוא חב תודה ענקית למאמן.
"מעולם לא האמנתי בעצמי, עד שהתחלתי לעבוד עם פיטר", אמר פעם, וגם התוצאות הגיעו ובראשן אחד המשחקים הגדולים ביותר בקריירה שלו, חצי גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה נגד פדרר. זה לא החזיק מעמד לאורך זמן, ומשם והלאה הוא הפך פחות עקבי, יותר פצוע ושחקן שמצליח להתעלות פה ושם אבל רחוק מלגלות יציבות שתחזיר אותו שוב לצמרת העולמית.
מאז אותם שני משחקים נגד פדרר (חמש מערכות שנמשכו ארבע שעות וחצי והסתיימו בשובר שוויון מותח, אולי המשחק הגדול ביותר שלו אי-פעם), ואחר כך נגד לייטון יואיט המקומי בגמר, סאפין לא חזר על אותה רמה. הוא לא חזר גם על אותה מידת ריגוש, אותן עוצמות שספורטאי מסוגל לחוש. באיזשהו מקום, זה היה זמן להקפיא את התמונה, למסגר ואולי אפילו להעז ולפרוש. אבל רק מעטים מסוגלים לזהות את הרגע, ומעטים עוד פחות יכולים לחשוב על פרישה בגיל 25. סאפין, ממש כמו שהוא נשמע היום רק יותר צעיר ויותר בטוח בעצמו, רצה עוד. עוד תהילה. עוד כסף.
זוכרים את דבריו מתחילת הכתבה, בעקבות אותו הפסד לריינולדס בשבוע שעבר? הנה ההמשך: "אני עדיין יכול לנסוע בעולם מטורניר לטורניר וליהנות מזה. ואם הימים הטובים עוד יבואו, אז יבואו. ואם לא, אני הרי אפסיק מתישהו בכל מקרה. לא נשארו לי הרבה שנים לשחק".
גם סאפין יודע. הוא משחק על זמן שאול."

מילים קשות לקריאה. אני רוצה שיקרה שינוי, שהוא יוכיח לכולם ובעיקר לעצמו שהוא עוד יכול. שככה לא תגמר הקריירה שלו.