אני לא יודעת מה להרגיש, להיות שמחה או עצובה, אחרי הרבה חודשים סוף סוף ראיתי אותו.

הייתי לבד רק אני והמחשבות שלי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא יצאתי הייתי חייבת לאוורר את עצמי.

כשסובבתי את המבט ראיתי את חבר שלו מיד הלב שלי התחיל לפעום במהירות, כמעט יצא מהמקום, ידעתי שהוא גם שם, וכך היה, הוא היה רק מעבר לכביש, כל כך קרוב אך באותה העת גם כל כך רחוק, לא יכולתי לראות בבירור את פניו אבל זה היה הוא. באותו הרגע שראיתי אותו היה קטע שעצרתי, הגוף שלי עצר הוא לא רצה להמשיך ללכת, ליבי ידע שהאדם שהוא הכי אוהב נמצא מעבר לכביש, האדם שהכי גורם לו לפעום נמצא שם.

היה רגע שכשהסתכלתי לכיוון שלו הוא באותו הרגע סובב את הראש לכיוון שלי, חשבתי שהוא ראה אותי, אך כנראה שלא.

עמדתי שם ולא זזתי עד שהוא נעלם באופק, המשכתי לעמוד, לא יכולתי לזוז, ראשי לפתע התרוקן ממחשבות, אך מיד התחלתי לחשוב מה היה קורה אילו הייתי רק מעבר לכביש באותו הרגע, הוא בטח היה אומר לי שלום, אולי אפילו מחייך אליי, הוא בטוח היה מסתכל עליי, ושוב הייתי רואה את הפנים, את העיניים את החיוך שאני כל כך רוצה לראות.

ראיתי אותו מרחוק, זה יצר אצלי מעין חלל ריק בפנים, שוב יד הגורל לא הפגישה בינינו, אם רק הייתי בצד שלו, סוף סוף הייתי רואה אותו.

הרצון שלי לראות אותו עדיין לא תם, הוא רק גבר, אם הוא רק היה יודע...

מעניין אם הוא זיהה אותי, היה די חשוך האמת, אבל בכל זאת הייתי רק מעבר לכביש.

באותו מקום שבו אני עוברת כל כך הרבה פעמים ביום, שם הוא עבר...

לא יודעת מה להרגיש כרגע, יש בי מעין מועקה והיא מכבידה עליי.. קשה לי.

אני מתגעגעת לדמות שאינה אמיתית, שאף פעם לא הייתה אמיתית וכנה איתי בדרך שבה אני רציתי שהוא יהיה...