אז הגעתי למסקנה שבעקבות כך שאין לי שום יומן פרטי, אך בכל זאת אני רוצה לכתוב את מה שאני מרגישה,
הפיתרון המתאים לכך הוא כתיבת בלוג.
בלוג שאני לא בהכרח אפרסם, אלא יותר אכתוב אותו בשבילי.
עם זאת, תמיד אני אשמח לראות תגובות.
אז פוסט ראשון שלי מתחיל:
למה עד שאני חושבת שאני מאוהבת במישהו,
אז מתברר שזה הבן הכי לא מתאים לי.
ולמה כשמישהו מאוהב בי,
אז אני לא אוהבת אותו..
פשוט נ-מ-א-ס!
למה זה עושה לי את זה? בנים "רעים"
ולמה דווקא הכי מסתורי והכי קשה להשגה גורם לי להרגיש הכי מסופקת נפשית.
לא משנה כמה ניסיתי, כמה הבהרתי (בערך) איך אני מרגישה כלפיו,
הוא נשאר קר ואמר לי ת`אמת בפנים, שחס וחלילה אני לא אהיה באשליות שיכול להתפתח ביננו משהו רציני.
הוא קורא לי קטינה, שואל מתי היומולדת 16 שלי,
וכשאני אומרת אוו אפשר לחשוב, אז אתה גדול ממני בשנתיים וחצי
הוא אומר לי נכון, אבל בגילאים האלה זה משמעותי.
נכון שהוא צודק, ונכון שהוא עבר יותר ממני
אבל למה לשמור איתי על קשר כשזה המצב?
למה אני נותנת לזה להמשיך כשאני יודעת שהוא סתם מכאיב לי,
אך מצד שני כל שנייה איתו מרגישה בשבילי הכי טוב בעולם.
למה הוא גר כזה קרוב, למה הוא לא יכל לגור רחוק יותר?
למה האנשים שהייתי רוצה שיגורו קרוב אליי גרים רחוק יותר?
בלילה ההוא, כשהיינו באותה מיטה, ונכון הייתה אווירת צחוקים-סטלנות באוויר,
אך עדיין הרגשתי משהו, משהו שלא הרגשתי בעבר.
והוא, הוא לא עשה כלום. רק אמר לי ת`אמת כמו שצריך,
שאני לא אחשוב על דברים שאני לא צריכה
ואני סה"כ צריכה להגיד לו תודה!
תודה על כך שהוא לא מנצל אותי ואת התמימות שבי,
ושלא גורם לי לעשות דברים שאני אתחרט אליהם אח"כ.
אני מפחדת להגיד לו שכן, התאהבתי בו ושאני יודעת שהוא לא רוצה,
אף מפחדת מצד שני לאבד ת`קשר ביננו, עד כמה עגום שהוא,
אני מעדיפה איזשהו קשר מאשר ניתוק הקשר בכלל.
נכון תגידו, מה היא רוצה?
סה"כ בת 15, כל החיים לפנייה, יהיו עוד הרבה בנים.. הוא סה"כ אחד.
אבל בשבילי הוא אחד חשוב.
זהו, אני אישן על זה,
לילה טוב ותודה לקוראים (ובמיוחד למגיבים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
