אני לא מאוהבת. ובפעם הראשונה בחיי אני מעריכה את העובדה הזאת במלואה.
כיוון שבגיל הזה, לאהבה אין שום דרך להתממש. בגיל מאוחר יותר, אולי. אבל עכשיו? עכשיו?!
אתם קולטים, איזה מתח זה, הוא אוהב אותי-הוא לא אוהב אותי-הוא אוהב אותי. דיי!
אני לא חושבת שזה הגיוני. בנות לא מודעות לרגשות של בנים. בנים לא מבינים בנות. מאות בני נוער ששוכבים מיוסרים במיטה ומפנטזים על אהובם הסודי.
אסון!
אסון, אסון, אסון!
אתם קולטים, שרק מי שמוכן להסתכן יכול להתאהב? ומי שלא מוכן, פשוט לא מתאהב?
אני כמובן מאוד מעריכה את לוקחי הסיכונים, הכוונה- זה פשוט מקסים אם זה יוצא בצורה מוצלחת. אבל מה עם אלו שלא?
אלו שנופלים חזק? ואחר כך מוכנים לקחת שוב את הסיכון הזה ולהתאהב מחדש?
אלוהים. לפעמים זה עצוב. כל הסיפורים האלו על אנשים שאהבתם נכזבה? בנים ובנות כאחד?
זה מאוד רומנטי לקרוא את זה, ללא ספק. האם מישהו חשב על זה שבמציאות אנחנו לא כל כך בטוחים שזה רומנטי? יש משהו רומנטי בבת שדוחה אותך או בבן שמנפץ את האשליות שלך?
לא.
אני מהצופים מהצד. אני מייעצת, עונה ומביעה הזדהות. אבל לא מתאהבת.
כשחושבים על זה, אולי העובדה שלהתאהב כרוכה בסיכון רציני גורמת לאנשים להתאהב במפורסמים. הם חמודים, עם אופי שאנחנו יכולים להמציא, בלתי ננגישים בעליל ולא מסוגלים לענות לנו-> כלומר אנחנו יכולים להמציא מה שבא לנו.
אני לא מנסה למנוע מאנשים להתאהב. להפך, אני חושבת שזהו צד נוסף שמבדיל אותנו מחיות. אנחנו מתאהבים על סמן רוחניות, לא על נתונים גופניים (כושר הישרדות).
אני רק לא חושבת שכל אחד מוכן נפשית לנסות את זה. אני לא. ואני לא רוצה לבדוק. אני אעמוד מהצד, אחייך לאלו שאני אוהבת ואצחק על מי שאני שונאת, כי אני לא אוהבת אף אחד.
WILD FOREVER
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Nurit Sparrow