ערב עם מצב רוח מתוסכל במיוחד. מוביל לפוסט הירהורים עמוק.
אוקי. די שוק. הרגע חשבתי על זה.
אנשים מסתכלים על החיצוניות שלנו, זה ידוע לכל.
אנשים צוחקים על חיצוניות שלא לטעמם, זה ידוע לכל.
הם מתחילים עם אותה החיצוניות אם היא לטעמם, זה ידוע לכל.
כולם יודעים את זה.
האם כולם מודעים לעובדה שאם מישהו יתלבש, לפתע, סתם ככה ביום בהיר, שונה מהרגיל, שונה ממה שאחרים ראו עד עכשיו,
הוא יהיה מרכז התעניינות?
זה כמובן יכול ללכת לשני הצדדים.
זה יכול ללכת לטובה.
ולרעה.
לכן חשבתי על זה.
אולי יום אחד אני אפתיע את כל העולם- את הצופים שלי, את החוג שלי, את בית הספר (צריך רק בית ספר. אהמ), ואפילו את עצמי?
לא צריך בגדול. לא צריך לבוא מחוררת בכל הגוף או משהו בסגנון.
פריט לבוש שיזוהה איתי. משהו קטן.
כמו הסופג זיעה שלי, שאני כל כך אוהבת.
אבל משהו יותר גדול. משהו משמעותי, שיהיה רק לי. שימשוך תשומת לב חיובית.
אני לא יודעת. אולי בעצם זה לא כזה חיוני.
אולי זה רק נובע מהצורך להוכיח לכל העולם שבעצם אני טיפוס מנהיג, אחד כזה שאוהב להוביל, להדריך ולהביע דיעה גורסת.
הכוונה, אני נורית, שאוהבת לעשות שטויות, שלא ביישנית במיוחד ובוטה באופן מזעזע כלפי כאלו שאנני לא אוהבת.
אני נורית. אני צריכה להיות שלמה עם עצמי. אני צריכה להיות מרוצה.
אני מרוצה.
יש לי חברות. יש לי חיים טובים.
אני פשוט רק רוצה להוכיח לכל העולם כמה טוב לי, ולתת לאחרים גם להרגיש טוב.
אני רוצה לעזור לכולם. החל מהידיד שלי שגדול ממני בשנה (בהצלחה בחיי הזוגיות שלך. למרות שאני יודעת שאתה לא ממש קורא כאן, savvy?) ועוד לחברות, למשפחה, לצופים ולכולם.
זה בעצם הרעיון של הפוסט.
במשפט אחד: אל תננסו אותי. יש בי יותר ממה שנראה לעין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Nurit Sparrow