היום, כשניסיתי להתחמק ממנו, הוא רדף אחרי.

הוא כל הזמן רק תקע בי מבטים של "למה את לא מתייחסת אלי?"

זה היה פשוט בלתי נסבל. לא יכולתי אפילו להכנס הביתה בלי שהוא ינסה להדחף פנימה.

הייתי צריכה לפתות אותו ללכת הצידה בשביל לרוץ ולהכנס פנימה.

למזלי, כנראה שהוא מספיק טיפש בשביל להאמין לזה.

מי היה מאמין, אבל כשיצאתי החוצה כמה שעות אחרי זה, הוא עדיין חיכה לי.

קרצייה לא נורמלית.

הלכתי להרים את העציץ הקטן שנפל לי מהחלון, והוא עקב אחרי, והביעה את אכזבתו בקול על שהתעלמתי ממנו.

התייחסתי אליו קצת, והוא פשוט זרח מרוב אושר.

זה לא שהוא כ"כ יפה. בכלליות, הוא מושך את העין. אבל יש יפים ממנו.

אח"כ הוא התיישב על אדן החלון, והפריע לי כשניסיתי להכניס קצת אדמה לתוך העציץ שלי.

הוא כל הזמן היה חייב לבדוק מה זה העציץ, מה זה הבוץ, ולמה לעזאזל אני לא מתייחסת אליו כמו שאני צריכה.

בדקתי קצת אותו, ובתכלס הוא די נקי. אולי קצת מלוכלך מההליכה בבוץ, אבל בעיקרון- נקי.

הזזתי אותו הצידה עם הרגל, אבל מובן מאליו שזה לא הפריע לו לחזור ולדחוף את הראש לתוך העסק שלי.

כמובן- הוא שוב פעם ניסה להכנס פנימה יחד איתי, ורץ אחרי לכל מקום שהלכתי. מעצבן.

בסופו של דבר, החלטתי שצריך לעשות משהו.

"אמא, אפשר בבקשה לאמץ את החתול הזה?"

הופתעתם? נסו לקרוא מחדש את כל הקטע, עכשיו כשאתה יודעים שזה חתול.

קטע עם פואנטה, מקורי במיוחד. כל הזכויות שמורות לנורית ספארו.