אין לי מושג למה, אבל ביום יומיים האחרונים הרגשתי...

מוזר.

איזו מן הרגשה מתוסכלת כזאת. ועכשיו זה הפסיק.

יש!
אני שוב יכולה לתפקד כמו נורית, ולא כמו מישהו אחר.

בעצם רק רציתי לדווח שהסיפור שלי, שפירסמתי פה קצת וזכה לקצת פידבקים חיוביים, בעצם תקוע עמוק בפרק העשרים שלו. יאוש!

תצילו אותי מהמחסום בכתיבה!

לעומת זאת, הציור בעיפרון פורח כמו ילד בגיל ההתבגרות (הכוונה לחצ'קונים. אנשים מתקשים!).

אולי אני אוסיף אחד עוד היום, פירסומת לבלוג שלי.

לילה טוב ושבת שלום!

או, ד"א, פרו יתקבל בברכה.

והנחמד שיתן לי כזה יזכה ללינקוק ב"לינקיה" שלי.

 שלום לכםם(:

מה קורה?

כן כן, שוב זה הולך להיות פוסט פריצה..

תתכוננו ^.^

טוב אז נורית כל היום מנדנדת לי בשאלה:

"מה רצית להגיד לי?"

וכמובן שנמאס לי מהשאלה הזאת אז אני יספר לך(:

בגלל שפוווולל זמן לא יצא לנו כ"כ לדבר הרבה, לרכל וסתם לפטפט על שטויות..

חשבתי שאפשר ללכת ביחד לבית קפה או מסעדה אהמאהמ וסתם לשתות מילקשייק ביחד ולאכול משהו(:

את יודעת, יציאה נחמדה שכזאת^^

מה דעתך?

ואל תתקמצני לי על הכסף!!!

אפשר ללכת ל"זולה" שזאת אחלה מסעדהD:

אפשר ללכת אליה ברגלל כי היא ממש קרובה לצופים.

כן, זה היה פוסט חסר תועלת אבל נורית ביקשה שאגיד לה מה שרציתי אז הייתי צריכה לכתוב את זה בפוסט.

אז תודה לכם.

אוהבת המוןן33>

ספיר. [:

נ.ב- פליזז תהיו נחמדים ותגיבו(: תכתבו לה שהיא צריכה לצאת איתי לבית קפה או למסעדה. תודה:]

ערב עם מצב רוח מתוסכל במיוחד. מוביל לפוסט הירהורים עמוק.

אוקי. די שוק. הרגע חשבתי על זה.
אנשים מסתכלים על החיצוניות שלנו, זה ידוע לכל.
אנשים צוחקים על חיצוניות שלא לטעמם, זה ידוע לכל.
הם מתחילים עם אותה החיצוניות אם היא לטעמם, זה ידוע לכל.
כולם יודעים את זה.
האם כולם מודעים לעובדה שאם מישהו יתלבש, לפתע, סתם ככה ביום בהיר, שונה מהרגיל, שונה ממה שאחרים ראו עד עכשיו,
הוא יהיה מרכז התעניינות?
זה כמובן יכול ללכת לשני הצדדים.
זה יכול ללכת לטובה.
ולרעה.
לכן חשבתי על זה.

אולי יום אחד אני אפתיע את כל העולם- את הצופים שלי, את החוג שלי, את בית הספר (צריך רק בית ספר. אהמ), ואפילו את עצמי?
לא צריך בגדול. לא צריך לבוא מחוררת בכל הגוף או משהו בסגנון.
פריט לבוש שיזוהה איתי. משהו קטן.
כמו הסופג זיעה שלי, שאני כל כך אוהבת.
אבל משהו יותר גדול. משהו משמעותי, שיהיה רק לי. שימשוך תשומת לב חיובית.
אני לא יודעת. אולי בעצם זה לא כזה חיוני.
אולי זה רק נובע מהצורך להוכיח לכל העולם שבעצם אני טיפוס מנהיג, אחד כזה שאוהב להוביל, להדריך ולהביע דיעה גורסת.
הכוונה, אני נורית, שאוהבת לעשות שטויות, שלא ביישנית במיוחד ובוטה באופן מזעזע כלפי כאלו שאנני לא אוהבת.

אני נורית. אני צריכה להיות שלמה עם עצמי. אני צריכה להיות מרוצה.
אני מרוצה.
יש לי חברות. יש לי חיים טובים.

אני פשוט רק רוצה להוכיח לכל העולם כמה טוב לי, ולתת לאחרים גם להרגיש טוב.
אני רוצה לעזור לכולם. החל מהידיד שלי שגדול ממני בשנה (בהצלחה בחיי הזוגיות שלך. למרות שאני יודעת שאתה לא ממש קורא כאן, savvy?) ועוד לחברות, למשפחה, לצופים ולכולם.

זה בעצם הרעיון של הפוסט.

במשפט אחד: אל תננסו אותי. יש בי יותר ממה שנראה לעין.

אני לא מאוהבת. ובפעם הראשונה בחיי אני מעריכה את העובדה הזאת במלואה.

כיוון שבגיל הזה, לאהבה אין שום דרך להתממש. בגיל מאוחר יותר, אולי. אבל עכשיו? עכשיו?!

אתם קולטים, איזה מתח זה, הוא אוהב אותי-הוא לא אוהב אותי-הוא אוהב אותי. דיי!

אני לא חושבת שזה הגיוני. בנות לא מודעות לרגשות של בנים. בנים לא מבינים בנות. מאות בני נוער ששוכבים מיוסרים במיטה ומפנטזים על אהובם הסודי.

אסון!

אסון, אסון, אסון!

אתם קולטים, שרק מי שמוכן להסתכן יכול להתאהב? ומי שלא מוכן, פשוט לא מתאהב?

אני כמובן מאוד מעריכה את לוקחי הסיכונים, הכוונה- זה פשוט מקסים אם זה יוצא בצורה מוצלחת. אבל מה עם אלו שלא?

אלו שנופלים חזק? ואחר כך מוכנים לקחת שוב את הסיכון הזה ולהתאהב מחדש?

אלוהים. לפעמים זה עצוב. כל הסיפורים האלו על אנשים שאהבתם נכזבה? בנים ובנות כאחד?

זה מאוד רומנטי לקרוא את זה, ללא ספק. האם מישהו חשב על זה שבמציאות אנחנו לא כל כך בטוחים שזה רומנטי? יש משהו רומנטי בבת שדוחה אותך או בבן שמנפץ את האשליות שלך?

לא.

אני מהצופים מהצד. אני מייעצת, עונה ומביעה הזדהות. אבל לא מתאהבת.

כשחושבים על זה, אולי העובדה שלהתאהב כרוכה בסיכון רציני גורמת לאנשים להתאהב במפורסמים. הם חמודים, עם אופי שאנחנו יכולים להמציא, בלתי ננגישים בעליל ולא מסוגלים לענות לנו-> כלומר אנחנו יכולים להמציא מה שבא לנו.

אני לא מנסה למנוע מאנשים להתאהב. להפך, אני חושבת שזהו צד נוסף שמבדיל אותנו מחיות. אנחנו מתאהבים על סמן רוחניות, לא על נתונים גופניים (כושר הישרדות).

אני רק לא חושבת שכל אחד מוכן נפשית לנסות את זה. אני לא. ואני לא רוצה לבדוק. אני אעמוד מהצד, אחייך לאלו שאני אוהבת ואצחק על מי שאני שונאת, כי אני לא אוהבת אף אחד.

WILD FOREVER

אוקי

הרגע חשבתי על רעיון ממש טוב לספר.

כן, אני רוצה לכתוב ספר. ולפרסם אותו. ובין לבין להיות סלבריטי של ספרים. ואולי גם להפוך לבמאית.

אבל רגע, הבהרה:

אנשים חושבים שלקרוא ספרים זה חנני.

יעני, לא לקרוא ספרים זה הכי-אחי.

כמה סיבות למה כן, ואמשיך בכתיבה הנורמלית:

1. אתה תהיה יותר חכם מרוב הסביבה הממוצאת. זאת כבר אחלה סיבה שבעולם.

2. זה פשוט ממכר.

3. אני חושבת שלקרוא ספר מתח ומדע בדיוני (אוקי: פארק היורה. איזה ספר שליטעע!) זה הרבה יותר מעניין מלראות סרט רומנטי-סוטה-בעל חרא רעיון ביסודו (אמנע מפירסום). המבין יבין.

האמת, יש עוד המון. אבל ננסתפק בזה.

אוקי, איפה הייתי? כן.

אני רוצה לפרסם ספר. בחיים שלי לא ראיתי רעיון כזה, אבל אני די בטוחה שהוא יצליח. בכלליות, הוא מספר על מה יקרה אם מישהו יבוא וישלוט בנו. ולא נוכל להתנגד.

תחשבו על זה. אמרתי כבר שהרעיון מטריד?

היום התנדבתי בספריה. כן, אני מתנדבת. אני ממש לא סובלת מהשביתה. אבל באיזשהו שלב הפעילויות שאתה עושה (לקום-מחשב-לישון) כבר מתחילות להכנס לעודף שגרה מזעזע במיוחד.

לכן, החלטתי להתנדב בספריה. ואני חייבת לציין, שזה דווקא כייף. והספרנית מתה עלי, כי התנדבתי מעצמי.

יש לה מבטא דרום אמריקאי מגניב. כיף לשמוע אותו.

בעיקרון, אין לי יותר מדי מה לכתוב. אני סתם נמצאת כאן, נדהמת מבהלת הפרו שיש כאן לכולם.

תירגעו, בסוף יהיה לכם פרו.

בכל אופן, אני כאן. מוזמנים להגיב. בטח בעוד כמה שעות אני אלך לישון- מוקדם. מחר אני צריכה לקום להתנדב. מחר- איפור לילדים קטנים.

רגע! לפני שאני אשכח! קרדיט ע-נ-ק לקטי מרקיורי, על העיצוב המקסים (:

ועל זה שהיא סוגדת לקווין, כמוני. מי כאן חוץ ממני גם סוגד לקווין ולפרדי?