חייל: נשק תהייה מוכן! נשק תהייה מוכן!!!
נשק: לא.
חייל: מז'תומרת לא?
נשק: לא מוכן.
חייל: אבל...
נשק: -אין אבל. לא מוכן.
חייל: מז'תומרת לא? מה זה לא? אתה הנשק שלי! אתה חייב להיות מוכן! אני חתום עליך!
נשק: הו! זה אתה חתום עלי. אני לא חתום על כלום. אני לא חייב כלום.
חייל: בטח שאתה חייב! אתה שלי. אתה צריך לעשות כל מה שאני מחליט.
נשק: לא.
שתיקה
נשק: אני לא חייב כלום. אם אני לא רוצה שומדבר לא קורה.
חייל: באמת?
נשק: כן.
(חייל מנסה לדרוך את הנשק אבל ידית הדריכה לא זזה.)
חייל: מה???
נשק: אמרתי לך. נסה עכשיו. תירה כדור.
(חייל דורך את הנשק, פותח ניצרה, מכוון ולוחץ על ההדק. שומדבר לא קורה. החייל מסתכל על הנשק כמוכה הלם)
חייל: מה זה?! מה זה צריך להיות?! אם עכשיו בא מחבל אני צריך לירות בו! להרוג אותו, לוודא נטרול! אתה הנשק שלי אתה חייב לציית לי! (בנימה של תחנונים יותר מאשר נימה של פקודה)
נשק: אם אני לא רוצה שומדבר לא קורה.
חייל: (קצת היסטרי) מה? למה לא? מה, לא טוב לך?
נשק: לא.. לא כל-כך...כל היום שמש וטילטולים. ..פריקות....
חייל: נו אז מה רצית?
נשק: תן לשכב כל היום בכנה... להתחפשן.... או מתחת לכרית... באוהל, בצל...
חייל: אני אחליף אותך באחר! אתה תשכב כל היום בנשקייה להרקב! נשק מסריח!
(חייל הולך למפקד שנמצא בקצה המטווח)
חייל: המפקד! הנשק שלי לא מוכן....ז'תומרת...לא...הוא לא יורה הוא...הוא... הוא תקול.
(המפקד לוקח את הנשק, דורך, מכוון, פותח ניצרה ולוחץ על ההדק. הכדור פוגע בול בעיגול השחור שעל המטרה)
מפקד: מה בדיוק הבעיה?
חייל: הוא...הוא עושה בעיות. (המפקד יורה מטח 5 כדורים וכולם פוגעים. החייל לוקח את הנשק הטעון במורת רוח, יוצא מהמטווח ודוחף לו את הסטרשף בחול)
חייל: יא בן-זונה! בן-זונה!! אתה מוציא אותי אידיוט?! זה מה שתקבל (מסובב את הסטרשף בחול) חתיכת בן-זונה! בן-זונה!!
(בארוחת הצריים החייל שם את הנשק מתחת לכיסא ומניח עליו את הרגליים עם הבוץ. בלילה החייל מתעורר לקול נצרה נפתחת ונסגרת שוב ושוב במהירות. החייל מרים את הכרית ומסתכל על הנשק הנצור ושומע מין קול של זרימת אוויר הבוקע כאילו מן הקנה.
הוא תופס את הנשק ומרים, מצמיד לאוזן וחוטף יריה לראש.
בלוויה זה הנשק שהביאו כדי לירות איתו את מטח הכבוד האחרון לחייל)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
