היי...
כן...חזרתי קצת לעדכן כאן...בטווח יותר קצר בין פוסט לפוסט.
היום-יום הזיכרון לחללי צה"ל וערב יום העצמאות ואני, מופיעה על הבמה המרכזית.
4 שעות לפני ההתיישבות אני ואבא רואים סרט על מישהו שנהרג לפני 4 שנים שהיה עם אבא בקורס קצינים.
איש צבא ומנהיג שכולם אהבו ובעתידו-להיות רמטכ"ל.
את תחילת הסרט ראיתי לבד ואז אבא הצטרף והסביר לי...הוא ידע הרבה על הסיפור...
ואז...דמעה.
אני חושבת שזאת הייתה אחת מהפעמים היחידות שראיתי את אבא בוכה...אולי השניה והשלישית.
אני זוכרת פעם אחת במלחמת לבנון השניה.
הוא שמע על כל ההרוגים ועל הטעויות שעשו והיה ממש חסר עונים ללכת להשתתף במלחמה. אבל הוא מילואימניק של הדרום ולא של הצפון.
וחץ מזה יש לו אישור לשחרור בגלל אחי הקטן.
לאחי הקטן יש בעיות תקשורת...הוא קשור לאבא שלי יותר מלכל דבר אחר...אני לא יכולה לחשוב על אחי הקטן בלי אבא. ~דמעה שלי נופלת עכשיו~
זאת הייתה הפעם הראשונה אני חושבת שראיתי את אבא בוכה והפעם השניה היום.
ממש 4 שעות לפני יום העצמאות-היום שכולם שמחים.
עכשיו אבא בא ושואל אותי: נכון שהייתה לו משפחה חזקה? הכל בא ממנו" וזה מרגש.
המקרה השפיע חזק על אבא...חזק מאוד אפילו.
4 הרוגים במשפחה אחת. שני אחים של אמא שלו במלחמת ששת הימים, הוא בהתקלות במחבלים ואחיו ממחלה. שני אחים ושני ילדים. פשוט אסון משפחתי.
אבא הזיל שתי דמעות בצד אחד ואחת בצד השני ודי. אבל זאת הייתה הפעם השניה בערך שראיתי את אבא בוכה.
אני חושבת שיום הזיכרון השנה השפיע עלי המון.
הטקס בבית הספר-לא כלכך. גם הטקס של הישוב לא ממש.
אבל השיעור בכיתה-המון. אח של ילדה מהכיתה שלי בא וסיפר לנו על חבר טוב שלו.
אלעד- היה מפקד מחלקה. הלך לבקר חייל חולה שלו ולא השתתף במרדף אחרי מחבלים. כשחזרו כולם לקחת ציוד לילה הוא הצטרף למארב ונהרג שם. ההרוג היחיד במארב זה.
האח של הילדה מהכיתה סיפר שהוא היה בנאדם עסוק מאוד מלא רוח חיים ושאחרי שהוא מת ולקחו אותו לזהות את הגופה והוא ראה אותו חיוור כמו שלג עם עיניים עצובות המחשבה הראשונה שלו הייתה שהוא סופסוף נח.
אחר כך אח של הילדה מהכיתה לקח גיטרה ושר שיר שהוא כתב והלחין. התפרקתי. עלו לי דמעות בעיניים. הן לא יצאו אבל הן היו שם. אני חושבת שדווקא הסיפור הזה מאוד השפיע ואם היה לי את השיר הייתי מפרסמת אותו כאן.
אני חושבת שמאז מלחמת לבנון השניה שבה הייתי בהזעקות והייתי שותפה לכל מה שקורה במלחמות- יום הזיכרון משפיע עלי הרבה יותר.
וככה במקום להיות שמחה כי עוד 4 שעות אני מופיעה על הבמה של יום העצמאות אני מנגבת את הדמעות וכותבת פוסט זיכרון.
יש כמה אנשים שהייתי רוצה להציח כאן. אני יודעת שזה קצת מטופש אבל זה אנשים שיש להם הרבה משמעות כלפי. וחשוב לי שהשמות שלהם יהיו פה.
קודם כל דרור ויינצברג- זה שבזכותו יצא לי לראות את אבא בוכה. אני לא בטוחה שהמילה בזכותו מתאימה כאן...
אלעד- לא הכרתי אותו ואפילו את שם משפחתו אני לא יודעת אבל הסיפור שלו השפיע עלי עמוק.
שגיא בלאו- נהרג במלחמת לבנון . בנו לו אנדרטה פעילה-קיר טיפוס ואני טיפסתי שם כמה שנים.
ניר כהנא- גם אותו לא הכרתי...אבל את האח הצעיר שלו הכרתי ואני חושבת שזה מה שהעלה לי את המודעות להרג.כי זה קרא ביסודי- המסגרת המוגנת כביכול.
אסף צור- גם אותו לא הכרתי וראיתי עליו רק סרט בטלוויזיה אבל המשמעות של הסרט הייתה ברורה. הילד שכל היום חיוך על פניו מת צעיר מידי-לפני זמנו.
יהי זכרם ברוך.
מה שאני מנסה להעביר פה זה שתנצלו כל רגע בחיים- לפעמים הם נגמרים מהר מידי. ותמיד תחייכו זה עושה לאנשים טוב על הלב.
החלטתי שגמרתי עם ההקפאות פה בבלוג. אני חוזרת לעדכן...סוף השנה-הרבה מה לספר.
אבל בינתיים אני גמרתי פה.
אותי הפוסט ריגש ואפילו כמה דמעות ירדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: