Rocky Racoon's crying

אני יודעת שמחר בבוקר ארגיש לחלוטין אדיוטית. הרי לגמרי הבטחתי לך לא ליצור איתך קשר, עשיתי את זה אך ורק בשבילך, וגם אתה עשית את זה בשבילי. אבל אני לא יכולה לחשוב את המחשבה הסופנית הזו שזה פשוט הסוף של כל קשר שאי פעם יהיה לי אליך, ואני לא רוצה לדעת שאני לא אדבר איתך יותר לעולם, ואני כן מאמינה שהחיים האלה בסופו של דבר יגרמו לנו להפגש בשלב מסויים של חיינו ואולי לגמרי בטעות. אני כל כך מפחדת לנסות ליצור איתך קשר, אני כל כך מפחדת שכל מה שקרה רק ילך ויסתבך יותר ממה שזה כבר. אני אפילו לא חושבת שזה מכתב שאי פעם אצליח לשלוח לך, לא רק כי לא תהיה לי כתובת, גם פשוט כי לא יהיה לי האומץ. שאלתי אנשים עליך פה ושם, ומדי פעם יש כאלה שיצא להם לשמוע ממך לאחרונה, לרוב לא חדשות מיוחדות, סתם תיאור מצב כללי ושטחי למדי. יש כל כך הרבה אנשים שבאים ויוצאים מחיי כל הזמן, אבל אף פעם עוד לא היה לי עם אף בנאדם מה שהיה לי איתך, ואף פעם לא היה לי כל כך קשה עם המחשבה שלא אדבר איתך יותר לעולם. אז אני חייבת, אני פשוט חייבת לומר לך, ואולי גם בלי שתשמע, שאני מתגעגעת אליך, ושאתה כל כך חשוב לי, ושאני כל כך מאמינה ואולי גם אתה מאמין שהיקום לא הפגיש בנינו לגמרי בטעות, אולי בכלל לא בטעות. אולי ממש בכוונה. לפני בערך חודש היה לי חלום עליך, ובחלום אני ביקשתי ממך שלא תלך, ואתה אמרת שאני חייבת לתת לך ללכת. ובבוקר של אותו הלילה התעוררתי וכל כך כאב לי, כי ידעתי שזו המציאות האמיתית, ושלמרות שזה היה רק חלום שברובו היה הזוי לחלוטין, הוא תאר בדיוק את מה שקורה. אני רוצה שתשאר אבל יודעת שבשבילך זה פשוט לא אפשרי יותר. ואני מבינה את זה ולגמרי מקבלת את זה, ויודעת מה ההרגשה שלך כשאתה מבקש את זה. אבל אם רק יכולתי להחליף איתך כמה מילים, לשאול אותך מה שלומך ולתת לך חיבוק ולהגיד לך כמה שאני מרגישה שהקשר בנינו נשאר בעיני כל כך עוצמתי, ולמרות שאנחנו לא מדברים יותר אני מרגישה אותך חי ושוכן בתוכי, ולמרות שאני לא מצליחה לעבור את המחסום שלי כלפיך, אני לא מסוגלת להתעלם מהעובדה שיש חוט, ארוך ככל שיהיה, שקושר אותך אלי תמיד. ואני יודעת שכשנפגשים המצב הוא כל כך מוזר, כל כך תקוע לפעמים ולא זז לשום מקום, בלי מטרה ממשית או סיבה, אבל משהו מחזיר אותי לרצות אותך בחיים שלי בכל פעם מחדש, ואני לא מצליחה להבין מה זה ומאיפה זה בא, אבל זה שם. ואני חייבת, עכשיו אני מבינה שוב שאני פשוט חייבת לדבר איתך.

ואם אתה חושב ולו לרגע אחד שהפוסט הזה מכוון אליך, זה בגלל שהוא מכוון אליך. כי אם לגמרי בטעות הגעת שוב לבקר בבלוג שלי, אתה כנראה בין היחידים שמכירים אותי וקוראים את מה שכתוב פה.