אני שונאת אנשים, את רובם לפחות

זה היה אמצע הלילה, מאוחר, אחרי 12 כבר...

הטלפון צלצל פתאום, ומה שעולה לי בראש זה, מי הבן זונה שמתקשר עכשיו?! הוא יעיר את ההורים!

אני עונה: שלום,

הוא אומר: אפשר לדבר עם אחד מההורים?

אני:  לא...אי אפשר, הם ישנים...

הוא: זה חשוב, דחוף מאוד, תעירי בבקשה אחד מהם תגידי שיש טלפון דחוף מהמשטרה

אני: טוב...(שכל מה שאני חושבת , זה מה לעזה מתקשרים עכשיו מהמשטרה, ומה כל כך דחוף?...ומחשבות מתחילוץ להתרוצץ לי בראש), חכה שנייה.

נתתי את הטלפון לאמא, כי לא רציתי להעיר את אבא כי הוא קם עוד מעט גם ככה, שישן קצת.

אני אומרת לעצמי שכדאי שאני יילך לישון מחר בצפר ואני ישאל אותה כבר בבוקר מה קרה,

עולה לחדר שלי, נכנסת למיטה שלי...עוצמת עניים...ושומעת צרחה.

צרחה כ"כ איומה, צרחה שלא מראה על כאב פיזי, לא על זה שמישהו הפתיע אותך אלא על כאב נפשי, כאב כ"כ חזק, כמו סכים בלב.

קמה בקפיצה, פוגשת את אחותי במסדרון שנינו רצות למטה לחדר של ההורים לראות מה קורה, הגעתי קצת לפנייה, ראיתי את אמא בוכה, ואת אבא ליידה עוזר לה ובוכה גם.

אבא בוכה...כשראיתי את זה היו לי דמעות בעניים, אבל הייתי צריכה למהר, למנוע מאחותי לראות את זה... שנייה לפני שהיא נכנסה אמרתי לה, חכי שנייה בחוץ, היא בחוסר רצון עשתה את זה.

נכנסתי בשקט, שאלתי את אבא מה קרה, הוא לא ענה...פשוט לא ענה...

פחדתי כ"כ פחדתי...מה גרם לאבא לבכות?! מה?!במי אני צריכה לנקום על זה? מה קרה?

אני שואלת עוד פעם, אני רואה על הפנים שלו שהוא לא במצב לענות, אבל מציקה ושואלת עוד פעם, הסקרנות הרגה את החתול...

אומר לי בשקט, וברוגע...

ניצן הייתה מעורבת בתאונת דרכים...תאונת דרכים קשה...

מתחילות להיות לי דמעות בעניים...

היא...היא... הוא בקושי מצליח להוציא את המילים מהפה...ולי מתחילות לצאת דמעות, כי אני חוששת שאני יודעת את ההמשך של המשפט...

היא...נהרגה...

אני יוצאת מהחדר שלהם שנייה אחרי, כאילו שוכחת מה כרגע שמעתי...

יושבת על הספה עם אחותי, ואומרת לה בדיוק ככה: שוחי...הטלפון שההורים קיבלו עכשיו היה מהמשטרה...והמוח שלי מתחיל לעכל מה שאמרו לי כרגע ומתחילות להיות לי דמעות בעניים אבל אני עוצרת אותם, ניצקו הייתה מעורבת בתאונת דרכים ונהרגה, לא בוכה...מדחיקה...לא מדברת מעבר לזה...

היא הולכת לחדר של ההורים בוכה בצרחות, ואני שקטה, אנטיפתית...

עולה לחדר שלי, לוקחת כסף, מתלבשת, מתארגנת, פלאפון ובלי להגיד שום דבר לאף אחד יוצאת...

שומעת מוזיקה, מעשנת, ברגוע...

מגיעה לנתניה, מתקשרת לבחור אחד שאני מכירה ונשבעתי שאני לא יהיה איתו יותר בחיי עקב שנאה אליו, הוא עונה ואני אומרת לו שאני באה אליו עם בקבוק וודקה, והוא אומר סבבה...

תוך חצי שעה אני אצלו עם בקבוק של 750 וקצת אקסלים ומתחילה לשתות...ולא מפסיקה...

מתעוררת בבוקר שלמחרת אצלו במיטה ערומה, אלא מה...מרימה טלפון לידיד מהבצפר לשאול אותו עם הוא רוצה לשתות כי אני בבצפר עוד איזה שעה, והוא עונה סבבה, הולכת, קונה, בבצפר שותה, משתכרת, רק לרגע לא לחשוב, לא לדעת...

חברה שלי מתקשרת אלי...

אני שומעת את הקול שלה...

הבובינקה שלי, שתמיד אני שם בשבילה, והיא בשבילי...

היא שואלת עם הכל בסדר, ואני לא עונה...היא שואלת שוב פעם...

ואני...שעד עכשיו לא חשבתי, סיננתי את המשפחה שלי, הייתי שיכורה משעה אחרי שידעתי, שתכחשתי...עניתי לה...

כן! ברור! כמו תמיד! ושאלתי אותם עם היא רוצה לשתות, ענתה כן, היום בערב בואי, סבבה, נראה אותך...

השתכרתי, הלכתי אליו, סיננתי את הבוס שהברזתי כבר יומיים מהעבודה, הזדיינתי איתו, והוא החזיר אותי לנתניה, אלייה...

אני מוציאה בקבוק, אקסלים וכוסות, מוכנהD:...

והיא...רואה...הכל...

מסתכלת לי בעניים, ויש לי דמעות בעניים, ממשיכה להסתקל, ואני בוכה...צורחת, והיא בשוק, מה קרה היא שואלת בלחץ, ואני מסתכלת לה בעיניים...עמוק עמוק...ועונה...היא מתה

זה הסיוט שלי...

בבקשה שלא יקרה...לא צריכה את זה...לא עכשיו, לא אף פעם