הולך ושוקע

שוב פעם. ממש לא בא לי, ויש לי דברים טובים יותר לעשות בחיים.

בשבוע לפני כן התקשרו ואמרו שאני צריך לבוא למשהו, ככה בקטנה, רק יום אחד אי שם בצפון. אני בא בכל מקרה בשבוע הבא אמרתי, נפגש. לא, היא אמרה, מופתעת מהמחשבה החתרנית שלי, זה צריך להיות לפני. אני בא בשבוע הבא. צריכה משהו, נפגש שם. לא טוב, תשלחו אותי הביתה להביא פתק.

חיכתה לי, מה תעשה.

מילואים הופכים אותי כמו כל מילואימניק, לחרמן, עייף ורעב. בשנים האחרונות נוספה לזה אפטיות. לא בא לי, ואני כבר לא מתאמץ. גם לא מנסה נורא להיות חברותי, מה שכמובן הופך אותי לאחד עם הילה, לותיק מוערך. פעם, כשהייתי רך ומקסים, הייתי "נטחן", היו מפילים עלי תיקים. היום נזהרים, ואם אני אומר לא, זה מתקבל בהבנה. נודניקים.

פעם, הייתי משווה פז"ם. בהשתלמויות, כשיש אנשים לא מוכרים בסביבה. מ.א. מול מ.א., למי יש יותר גדול. עכשיו אני נמנע מזה. זה כבר ברור שאין הרבה בסביבה שלי. אני זקן מדי. מילואים נותנים מין הצצה לזקנה, בקרוב בבית הקולנוע הקרוב לביתכם:

לפני כמה זמן הייתי בהשתלמות. צהריים, חדר אוכל, צריך "למלא שולחנות", שישה אנשים ליד כל שולחן. אני ועוד חמישה קצינים סדירים, הרגע סיימו השלמה חילית. בכל הארוחה אני "אויר" - לא מדברים אלי, לא רואים אותי, ואפילו לא מבקשים ממני להעביר מגש או כלי אוכל, פשוט עוברים מעלי. זקן.

ואז, הם קמים ללכת, חולפים על פני ואחת מהן רוכנת לעברי ואומרת לאט ובהדגשה "ב תי א בון". לאט, שהזקן יבין, עם מבט שכולו "והדרת פני זקן". מזל שלא לקחה מפית וניגבה לי את הסנטר. שמישהו יקרא לפיליפינית שלי.

ולסיום, פינת החרא שמשתלט כשאני במילואים:

סרן א' וסרן מ' עומדים מול פוסטר של "חייל, שפר הופעתך", המכיל תמונות להדגמה של חיילים במדים, "כך צריך להיראות". סרן מ', שהוא אישיות דגולה ונשמה מאושרת, כולו קורן מאושר ומראה לי שלחיל האויר דוגמנית עם כנפי טיסה. אתה רואה? טייסת, לא טייס, איזה יופי!!!

-כן, אמרתי, מעניין מה היא היתה צריכה לעשות בשביל זה.

חרא של בנאדם.

עכשיו אתם יכולים לישון בשקט, אני שומר. עד יום רביעי.