התקופה האחרונה לא הייתה קלה.
כתבתי המון פוסטים.
אף אחד מהם לא הצליח למצוא את דרכו מחוץ לטיוטות.
בכל פעם שכתבתי,
באמת כתבתי על מה שקורה.
כתבתי על איך שהרגשתי.
כל פעם זה נשמע לי בכייני ויבבני ולא יכולתי לסבול את עצמי על זה.
אז שמרתי לטיוטה.
כי הרגש היה שם.
הצורך בשחרור, שרק ישראבלוג יודע.
יצאו שם הרבה דברים,
בכל הפוסטים.
חפרתי בהמון פצעים ומרחתי את הדם על הכל.
אבל באיזשהו מקום,
אני קצת שמחה שאף אחד לא קרא אותם.
כי יש דברים שברגע שיודעים אי אפשר להתנהג כאילו לא.
נזכרת איך כשעבדתי במטבח חברות שלי כל הזמן אמרו שאני נורא עסוקה ואין לי חיים ואנחנו לא נפגשות.
אבל בכנות,
עכשיו אני עובדת במשרה חלקית.
מנסה ללכת ליוגה(מה שבחודשיים האחרונים מרגיש כאילו יש קונספירציה של היקום למנוע ממני ללכת).
לחיות את החיים.
אבל איכשהו נראה שתמיד יש להן איזה משהו.
ונזכרתי שהן לא מתקשרות.
ואני תוהה אם כל הזמן ההוא כשהן אמרו שאני נורא עסוקה פשוט היה להן נוח לא להודות שהן לא היו מוצאות את הזמן גם אם המצב היה אחרת.
זאת לא האשמה.
גם אני לא מתקשרת יותר מידי.
כי חוץ מהיוגה והעבודה, יש את הייעוץ, ומידי פעם פיזיותרפיה, ולנסות לראות את סבא וסבתא שלי, ולנוח.
ואני וחברה אחת החלטנו לצאת להליכות, בנתיים יצאנו פעם אחת. כי כל פעם יש משהו - היא בחו"ל, ואז חולה, אני חולה ואז בחו"ל ואז בעיות עם הקרסול והצוואר ופעם אחת שזה היה הזמן היחיד שהיא יכלה לתאם משהו חשוב.
מרגיש כאילו העולם מנסה להפוך אותי לעצלנית.
ככל שאני מנסה יותר, ההתנגדות יותר גדולה.
אבל די להתבכיין.
לא בשביל זה באתי.
אולי כן.
חושבת שהייתי צריכה פשוט לדבר עם מישהו,
או רק עם עצמי.
בכל מקרה, נשארתי לבד במשרד, אני חושבת שזאת הזדמנות מצויינת לנסות לסיים כמה דברים ואולי לחתוך חמש דקות מוקדם.
(ממילא אני אמורה ללכת עוד 11 דקות)
עד לפעם הבאה,
D
(כרגיל, לא עברתי על הפוסט)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
You Can Call Me D