שמתי לב למשהו בעצמי, משהו שקרה כמה פעמים לאחרונה...
אני לא שותה לבד בדרך כלל.
בגלל זה אוסף הסינגל מאלטים שלי הולך וגדל ועד עכשיו מכל הבקבוקים שאי פעם קיבלתי/קניתי רק אחד נגמר, הראשון שהיה לי.
אבל בחודשים האחרונים קרה פה ושם(ממש פה ושם, פעמים ספורות) שהיה יום ארוך או שנשארתי בבית בסופ"ש ומזגתי לי כוסית קטנה.
שמתי לב שכשאני שותה לבד זה מציף דברים שאני מנסה להדחיק.
דברים שכשאני שותה עם אנשים מוצאים את דרכם למגירה בעמקי התודעה ונשארים שם עד לזמן אחר שבו אהיה לבד ומשהו יזכיר להם לצוץ.
דברים שאין לי מה לעשות לגביהם, ולשבת ולחשוב עליהם לא מועיל לי באף צורה.
אבל המחשבות שם.
זה מזכיר לי כמה זמן אני לבד.
זה מזכיר לי שכשלא הייתי לבד זה היה כל כך קצר, וברובו גם לא טוב.
זה מזכיר לי כמה נשים מדהימות אני מכירה שממשיכות לחפש, שנותנות מעצמן ונותנות צ'אנס ופותחות את הלב ולא מוצאות מענה.
השלמתי עם זה שמאוד יכול להיות שאני אסיים לבד.
אבל אני לא יכולה להשלים עם זה שלא יהיה שום דבר בין לבין.
אפשר להגיד אני נורא צעירה ויש עוד זמן.
אפשר להגיד שלבחורה מיוחדת כמוני צריך מישהו מיוחד לא פחות וזה קשה למצוא.
ואלו הדברים שאני אומרת לעצמי גם לפעמים.
אפילו שזה מרגיש מגוכך וכמו משפטי ניחומים מטומטמים.
לפעמים אני נתקלת בבחורה שיושבת באוטובוס עם חבר שלה, או מדברת איתו בטלפון.
אני נתקעת על הבחורות הממוצעות לחלוטין למראה.
אלו שלא יפות בצורה יוצאת דופן,
לפעמים אלו שיש להן את המבט המעט חלול שיש לאנשים עם קצת פחות חומר אפור בין האוזניים.
המבט שלי נופל עליהן ועוברת לה מחשבה בראש, כמעט תמיד זה אותו הרצף
"אוח, יופי לך, די להיראות כל כך זחוחה כאילו זכית בלוטו, את אפילו לא משהו, *איזושהי הערה מנטלית מגעילה על פגם חיצוני כלשהו*, מה יש בך שהוא מיוחד בכלל?" ואז אני קוטעת את עצמי, ושואלת את עצמי למה אני מגעילה.
כי היא באמת זכתה בלוטו, או שהיא מרגישה כאילו היא זכתה בלוטו, בלוטו הפרטי שלה, וגם לה מגיע להיות מאושרת לרגע ולהרגיש זחוחה לרגע, כי מאיפה לי לדעת מה לעזאזל היא עברה בשביל לזכות בהגרלה?
ואז אני מרגישה רע עם עצמי שהייתי כל כך רדודה ונתתי לקושי הפנימי שלי להשתקף במישהו אחר.
כי ביקורת מהסוג הזה נוצרת בעקבות קשיים לא פתורים שיש לנו עם עצמנו, נוצרת מחוסר ביטחון שלנו ואין לה שום קשר לבנאדם שמולנו.
אני מזכירה לעצמי, כל פעם מחדש.
אבל עכשיו, אחרי כמה לגימות, אחרי שניסיתי להסיח את דעתי עם עוד פרק של סדרה כלשהיא והכל לשווא....
עכשיו אני שואלת את עצמי שוב,
מה קובע מתי אנחנו פוגשים מישהו שישפיע לנו על החיים בצורה יוצאת דופן?
הלוואי ו"42" הייתה תשובה שעונה גם על זה.
אני לא יודעת אם אני מאמינה בגורל.
מצד אחד, אני בחורה של היגיון, בחורה של מעשה ותוצאה...
מצד שני, אני תוצר של גורל.
לא משנה איך ניסיתי להסתכל על זה, מאיזו זווית בחנתי את הסיפור, יש שם נגיעה של קסם.
סדרה של אירועים וצירופי מקרים הייתה צריכה להתרחש כדי שההורים שלי יכירו.
והיקום היה צריך לתת שעות נוספות כדי שהם ישרדו את ההתחלה.
וגם הרבה מאוד ממה שקרה מאז.
למרות הכל, שלושים שנה אחר כך, ההורים שלי נשואים וממשיכים לאהוב, להיות החברים הכי טובים אחד של השנייה, להיות שותפים.
החיים רצופים בעוד כל כך הרבה סיפורים מטורפים כאלו, שאני באמת תוהה...
משיחות שהיו לי בעבר בענייני דת ואמונות תמיד אמרתי שאני אגנוסטית.
אבל באיזשהוא מקום חוסר ההגדרה של המושג כבר לא מספק אותי.
מעצבן אותי הצורך שלי בתוויות.
אבל זה יותר מתוך רצון להבין איך זה עובד מאשר סתם למצוא משהו להאמין בו.
תמיד האמנתי שאני צריכה לבנות את עצמי לפני שאני אוכל להכיר מישהו שנכון לי.
או לפחות לדעת לאיזה כיוון אני הולכת, להתחיל את הדרך...
אז בשנים האחרונות אמרתי לעצמי שאולי באמת בגלל זה, אולי אני פשוט לא מספיק סגורה על עצמי ועל החיים שלי כדי לדעת מה אני רוצה.
אם אני לא יודעת איפה אני רוצה לחיות בעוד שנה איך אני יכולה לדעת מה אני רוצה בבפרטנר?
אני יודעת שאני לא רוצה להיות פה בעתיד.
אני רוצה לעזוב.
אני רוצה חוויות חדשות.
אני רוצה חיים מרגשים ואני רוצה לראות את העולם וכן, גם לטעום אותו.
אני רוצה להבין אוכל הרבה יותר ממה שאני מבינה היום ואני רוצה להציל את האוקיינוסים ולגלות דרכים לשמר את מקורות המזון שלנו.
רוצה למצוא פתרון אמיתי לכמויות האשפה שהאנושות מייצרת.
אני רוצה להיות הכי בריאה שאני יכולה להיות - מהאנשים הבלתי נסבלים האלו שבאמת מתאמנים כמעט כל יום ואוכלים בריא כל הזמן ורק פעם בחודש בא להם ג'אנק פוד.
אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי שאני יכולה להיות.
אני רוצה שיהיה לי המון המון כסף כדי שאני אוכל לעזור לממן פרוייקטים וחברות שמצילות את העולם מהאנושות,
וכדי שאני אוכל להרשות לעצמי לממן איזו השכלה שאני רוצה.
כי בכל כך הרבה מקרים בחיים שלי - כסף הוא מה שעצר אותי מלרדוף אחרי החלומות שלי באמת.
בשנים האחרונות אני חיה חיים לא מספקים.
אני הבנתי שזה המקור לאומללות ההולכת וגוברת שלי.
המקור לזעם שמבעבע בתוכי כל הזמן כמו לבה ומידי פעם יש התפרצויות בגלל שטויות.
הייתי במילאנו עכשיו, ליום וקצת.
נסעתי עם המשרד שאני עובדת בו כרגע.
היו לנו כמה שעות חופשיות ולקחתי אותן לעצמי בעיקר.
הסתובבתי לבד וניהלתי אינטראקציות, במדינה שהשפה הרשמית שלה היא לא אנגלית.
זה היה ניסוי קטן שעשיתי עם עצמי.
נכון שזה היה לזמן קצר, אבל זה הזמן שהיה לי.
והוא היה ניסוי המשך לנסיעה ללונדון.
והתוצאות היו בדיוק מה שציפיתי.
הזמן שביליתי לבד במילאנו היו השעות הכי שלוות שהיו לי מאז שחזרתי מלונדון.
הבנתי שהבעיה היא לא שאני לבד.
אלא שאני לבד בחיים האלו.
הבנתי שהחיפוש אחד זוגיות הוא רק סמפטום.
הבעיה האמיתית היא, שאני משועממת.
אני רוצה זוגיות כדי להעיר את השממה שהיא חיי.
החיים שלי פה כל כך משעממים!
במסגרת תהליך הקאוצ'ינג שאני עוברת כדי למצוא את מה שאני רוצה לעשות עם עצמי בשנים הקרובות הייתי צריכה לבקש מכמה אנשים לכתוב רשימות של תכונות/יכולות חזקות וטובות שלי(לדוגמא - שיש לי יכולות ארגוניות חזקות, או שאני מאוד כנה).
וכתבו עליי דברים מאוד טובים ויפים...
אבל משעממים.
לא ראיתי את זה בהתחלה.
אבל אני משעממת.
הפכתי למשעממת.
לא ראיתי את זה כי מבפנים אני לא מרגישה משעממת.
אני נורא נלהבת מהמון דברים ויש לי המון תשוקות ואני מלאה בסקרנות כלפי העולם.
אבל הראש שלי מלא גם בספקות, במחשבות שאם אני אדבר על הדברים האלו זה לא יעניין את חברות שלי.
בכמיהה למצוא מישהו שנלהב מהדברים האלו באותה עוצמה שאני מרגישה.
הייתה לי שיחה היום, עם הספרית, שהתחילה מזה שהיא שאלה למה אני לא רוצה לעשות גוונים.
ואז נזכרתי שפעם הייתי קצת פרועה.
והיו לי רצונות יותר חיים.
ונזכרתי בכל הפעמים שההורים שלי סירבו לתת לי לחיות.
הם לא נתנו לי להתנסות בכלום.
ואז הבנתי שהם הוציאו ממני את ההרפתקנות.
תמיד הייתי צריכה לחזור הביתה יותר מוקדם מכל החברים שלי,
ואף פעם לא הרשו לי ללכת לישון אצל חברים אם היו שם גם בנים, גם אם היו הורים בבית.
לא נתנו לי לעשות חורים באוזניים עד גיל 14 וכשרציתי לצבוע את השיער זה היה בדיחה.
היה שלב שבו אבא שלי לא היה מוכן לתת לי למרוח לק שחור.
וכשרציתי לעשות קעקוע הוא אמר שהוא לא ידבר איתי אם אני אעשה את זה.
הם החדירו בי פחד שאני אף פעם לא ממש מצליחה לשחרר ממנו.
פחד מהחיים.
מכל מה שיכול להשתבש.
לרמה שאני לא לוקחת כמעט סיכונים.
שאני לא סומכת על אף אחד.
שאני מוצאת את עצמי נשארת בבית או חותכת מוקדם לעיתים מאוד קרובות.
זה השפיע גם על היכולת שלי להכיר חברים.
ולדבר עם בני המין השני.
כי אבא שלי מנע ממני כמעט כל אינטראקציה עם בנים בגילי שהוא יכל.
לא שזה מנע מגברים יותר מבוגרים להראות לי ממה אבא שלי פחד.
אבל הוא לא יודע את זה, ואני מקווה שהוא לעולם לא ידע.
ברור שזה לא רק הנוקשות שלהם כשהייתי צעירה.
אבל פעם, מתישהו בחיי,
הייתי פרועה ותוססת.
היום אני מרגישה כמו סודה בלי גז.
וכשאני לבד בחו"ל - משהו בי מתחיל לתסוס.
תמיד רציתי לברוח מהם.
תמיד רציתי לנסות ולהרגיש חיים אחרים.
אבל רק השנה, רק אחרי שיצא לי להתרחק מהם פה ושם, פתאום הבנתי כמה מעבר יש ברצון הזה.
פתאום הבנתי שזה מאפשר לי להתחבר לחלק בי ששכחתי שקיים.
התחלתי לגלות את עצמי מחדש.
הייתי כל כך בטוחה פעם שאני יודעת מי אני.
וככל שהזמן עובר אני מבינה שאני לא יודעת כמעט כלום.
בשנה האחרונה הייתי מאוד מדוכאת.
וזה בא בגלים.
אבל היה לא קל בכלל.
ומאז שטעמתי את החופש נהיה עוד יותר קשה.
זה לא שאני לא אוהבת את החברות שלי פה.
זאת העובדה שהן קשורות רק לצד אחד שלי,
צד שלמדתי להכיר היטב.
אבל עכשיו שגיליתי מחדש צד אחר שלי, אני צריכה לחקור אותו.
כי הוא הרבה יותר מעניין ומשמח מהישן והמוכר.
כי הוא החלק בי שאחראי על הנחישות והעקשנות.
הוא אחראי על המזג החם.
נזכרתי שאני מצחיקה לפעמים, ושנונה,
ושזה לא משנה אם אני לא מצחיקה את כולם או שלא מבינים את הציניות שלי - העיקר שאני צוחקת.
אני לא זוכרת איפה זה התחיל ואיך הגענו לפה...
אבל עכשיו כל מה שעובר לי בראש זה מתי אני אוכל לטוס מפה כבר?
מתי אני אתחיל את החלק הבא של חיי?
כי אני חושבת שאת החלק הזה מיציתי.
SOMTHING'S GOTTA CHANGE
וכבר קשה לי לחכות.
כסף הופך את החיים לקצת יותר קלים,
אבל המון אנשים הצליחו להגיע למשהו מהרבה פחות ממה שיש לי,
והפחד הכי גדול שלי, הוא גם המוטיבציה הכי גדולה שלי -
אני מפחדת לא לחיות את החיים שאני רוצה לעצמי.
המון אנשים חולמים להיות יוצאי דופן.
חולמים לעשות דברים גדולים בחיים.
וגם לי יש פנטזיות כאלו לפעמים,
אבל החלום שלי הוא לחוות חוויות יוצאות דופן, כדי שכשאני אהיה בסוף הדרך אני אוכל להגיד
WHAT A RIDE IT'S BEEN
כדי שיהיו לי זכרונות מטורפים וחיים שמיציתי.
זה מפחיד ומרגש.
אני רוצה את הפחד הטוב שמגיע עם הדברים המרגשים בחיים.
אני רוצה להרגיש כמו שהרגשתי שם כל חיי.
הנה, הצלחתי לסיים פוסט בנימה אופטימית.
ISH
מתוק מריר, כמו החיים.
THERE'S BEAUTY IN EVERYTHING
פשוט צריך לזכור לפתוח את העיניים.
אז לילה טוב,
D.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
You Can Call Me D