שירי באה אלי לאכול בראנצ' של שבת,

ואז הציעה להקפיץ אותי מיד משם למרכז.

ראיתי את הורי, ביקרתי את סבתא, 

ונסעתי לקונטקט.

רק מה, לא הכנסתי למערכת המפתיעה הזאת גם מדיטציה.

והגבתי תגובת יתר ממש לא נעימה לקונטקט,

דבר שאני מכנה אותו "התקפת צנצנת",

ובו כל הדברים שיש בהם פוטנציאל אבל גם קושי נופלים על צד הקושי.

פתאום הייתי נורא נורא זקוקה: בעיקר למגע ולתקשורת.

נצמדתי לרצפת הפרקט של האולם. זה לא הספיק.

קיפלתי את עצמי בין הרצפה לקיר לכל האורך. היה קרוב אבל לא מספיק.

כמעט חיבקתי יד עם מישהו שקנאי למרחב שלו, אבל עד שהגעתי אליו נגמר הזמן.

נסערת וסוערת הלכתי משם, נותנת לכף היד החשופה שלי לשפשף את הקירות בדרך לתחנה.

זה נתן לי קצת מגע קשה, ועדיין.

.''feeling: that tonight's gonna be a good night.

 אני אומרת לעצמי הרבה במדיטציה: זו לא feeling זו sensation.