איך דבר כזה יכול לקרות ?
איך בזמן שאנחנו אוכלים בשפע, וישנים בנוחות וצוחקים בלי סוף
יש אי שם
אנשים שלא ישנים , לא אוכלים, לא צוחקים .
בזמן שאנחנו חושבים על אהבה
הם חושבים על אבדון .
בזמן שאנחנו מנתחים את הקנטורים הטפשיים שלנו
הם חותכים את עצמם , חושבים כמה החיים אכזריים .
בזמן שאנחנו מבזבזים את הזמן הכלכך יקר הזה על שטויות כמו
טלוייזיה ומחשב ,
הם מתכננים איך הם יעברו את היום הקרוב .
וכשהם פונים לעזרה אנחנו מכחישים ואומרים לעצמנו שהכל יסתדר .
שזה לא רציני .
שתקופות עוברות .
אנחנו בורחים מהם ,
מסרבים לראות,
מתעצלים לעזור .
ואז, כשזה קורה ,
אנחנו מרכינים ראש לרגע,
אומרים איזה אנשים טובים הם היו ,
כמה חבל עליהם ,
כמה חבל שאי אפשר היה לעזור .
דמעה אחת .
ושוב חוזרים לבזבז את הזמן .
והיא .
היא סרבה להתעלם . סרבה לשכוח .
איך אפשר לחזור לשגרה ,
כשהם צופים בכם מלמעלה ,
העיינים העצובות חודרות לנשמתכם ,
המבט הכועס מזכיר לכם כמה שאתם אשמים .
' איך נתתם לזה לקרות ? '
אומרות העיניים העצובות , מאשימות .
' איך לא פקחתם עיניים ? איך לא השגחתם ? למה הייתם כלכך אדישים ? '
והיא רק יושבת לבדה ומסרבת לשכוח .
דמעה .
אבל לא דמעה יחידה ,
עוד דמעה ועוד דמעה .
היא החליטה להצטרף אליהם .
ועכשיו ,
היא צופה בנו מלמעלה ,
נועצת בנו את המבט המאשים .
ואנחנו ?
אנחנו עוד כאן .
מבזבזים את זמננו ,
בורחים מהאמת ,
מסרבים להאמין .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקעזית .