באיזשהו מקום לאחרונה מתחיל להפריע לי כל מה שהשארתי מאחור. כל מה שלא טרחתי או שאולי לא היה אפשר להציל גם ככה.
את כל הימים במקומות אהובים עם החברים שאיתם אהבתי להיות.ֿ
מעולם לא חשבתי שארגיש ככה אחרי שבמו ידיי נתתי לדברים להעלם לי, מסיבות שונות. אולי חשבתי שזה כבר לא בשבילי.
תמיד אמרתי ותמיד אדבוק במשפט:
"לעולם אל תתחרט".
כי אין לשם מה.
אין דרך להחזיר דברים אחורה. או לשנותם לאחר שנעשו.
לכן, חבל על הרגש המבוזבז של משהו שהוא מעבר לכוחך, ניתן רק להשלים איתו או לתקנו ולהמשיך הלאה.
המקומות האהובים נותרו ריקים מנוכחותינו ואומנם נוצרים בו זכרונות בלתי נשכחים - אבל לא שלנו, אלא של אחרים.
והיופי הוא, שמה שגרם למקומות הללו להיות מיוחדים כל כך, הם אנחנו. כי תמיד ידענו למצוא את המקום הכי שכוח, ולהפוך אותו שלנו.
אני רק מקווה שבעתיד אני אלמד לא לתת למקומות או לאנשים שאהבתי כל כך, לגרום לי להרגיש את אחד הדברים הנוראים ביותר עבורי - להתחרט.
ולכן, אני יודעת, או לפחות מפצירה בי,
שעל הבמה, לא אוותר לעולם.
זה המקום היחיד, שלא משנה מה אעשה בחיי,
שתמיד אדע שבו יש לי מפלט ובית.
זה המקום היחיד שעליו לא אוותר.
זה דבר אחד, שהוא כן בשליטתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
