THE HAPPY HIPPO

באיזשהו מקום לאחרונה מתחיל להפריע לי כל מה שהשארתי מאחור. כל מה שלא טרחתי או שאולי לא היה אפשר להציל גם ככה.

את כל הימים במקומות אהובים עם החברים שאיתם אהבתי להיות.ֿ

מעולם לא חשבתי שארגיש ככה אחרי שבמו ידיי נתתי לדברים להעלם לי, מסיבות שונות. אולי חשבתי שזה כבר לא בשבילי.

תמיד אמרתי ותמיד אדבוק במשפט:

"לעולם אל תתחרט".

כי אין לשם מה.

אין דרך להחזיר דברים אחורה. או לשנותם לאחר שנעשו.

לכן, חבל על הרגש המבוזבז של משהו שהוא מעבר לכוחך, ניתן רק להשלים איתו או לתקנו ולהמשיך הלאה.

המקומות האהובים נותרו ריקים מנוכחותינו ואומנם נוצרים בו זכרונות בלתי נשכחים - אבל לא שלנו, אלא של אחרים.

והיופי הוא, שמה שגרם למקומות הללו להיות מיוחדים כל כך, הם אנחנו. כי תמיד ידענו למצוא את המקום הכי שכוח, ולהפוך אותו שלנו.

אני רק מקווה שבעתיד אני אלמד לא לתת למקומות או לאנשים שאהבתי כל כך, לגרום לי להרגיש את אחד הדברים הנוראים ביותר עבורי - להתחרט.

ולכן, אני יודעת, או לפחות מפצירה בי,

שעל הבמה, לא אוותר לעולם.

זה המקום היחיד, שלא משנה מה אעשה בחיי,

שתמיד אדע שבו יש לי מפלט ובית.

זה המקום היחיד שעליו לא אוותר.

זה דבר אחד, שהוא כן בשליטתי.

משפט שנחקק בזיכרון.

משפט שנאמר לילדה נאיבית בת 4 בערך, שבכתה לאביה כשהיה חשש למחלמה, ופחדה לאבד אותו.

משפט שכיום, לאותה ילדה, שאולי כבר לא כל-כך נאיבית, בת עוד מעט 20, כבר לא אומר כלום.

כי היא כבר יודעת את ההרגשה כשנתלשות הידיים מאדם שהתאמצת ורצית להחזיק קרוב,

והבטיח גם הוא נצח.

וכשהיא רק חושבת על העתיד, או אפילו כשהנושא עולה במין סוג של הומור-שחור,

דמעות מציפות את עייניה, היא לא מסוגלת אפילו לחשוב על העובדה של יום ללא אבא.

הנושא הופך רגיש יותר ויותר מתקופה לתקופה, אך לעולם לא מתאחה.

וההרגשה הריקנית שמחלחלת שוב ושוב, מבלי שתהיה את האופציה להלחם בה,

כי מול ההרגשה הזאת, תמיד יש רק חוסר אונים מטורף,

של אדם, שסכ"ה רוצה לראות את יקירו, אך אינו יכול.

של אדם, שסכ"ה שכח לשאול שאלה שתמיד רצה, ועכשיו לעולם לא יוכל.

ומה עם להתייעץ?..

בטח שלא לחבק.

עולה בי לפעמים השאלה, מה יותר תמים מזה?

מהצורך הבסיסי של בן אדם לחום.

הצורך הבסיסי הזה, שעבור אדם כמו הילדה הזאת,

הופך לטלטלה.

וכמו סכין זה ננעצת כתשובה "ואם מחר הוא כבר לא יהיה? מה יהיה עליי אז?"

בנתיים נותר רק לתחוב את הראש בשגרה היום-יומית,

ולקוות. לא לנצח, לא לעתיד, ולא לטוב, אלא לבנתיים.

לבנתיים, שעבור אנשים כמוני, הפך כל כך יקר, אולי אפילו יקר מכל.