יומני היקר,
אתמול אבי נתן לי לאכול פת לחם ומים. אך כמו שציפיתי, המים היו מלוכלכים, ולא ראויים לשתייה.
אחרי שאכלתי הקאתי הכול.
אתה בטח חושב שאני נורא רעבה, אבל אני כבר התרגלתי לזה.
בטח בגלל זה אני כלכך לא מפותחת, ובטח בגלל זה אין לי חבר, או מישהו שיאהב אותי.
אין לי חברות, כי הן חושבות שאני מגעילה ושאין לי כסף.
אך מהזמן שאני מסתכלת מהצד על כל בנות הכיתה, אני רואה איך הן מנצלות אחת את השנייה.
כל אחת מרכלת על חברתה מאחורי הגב, ואז מבקשת ממנה דברים.
וזה לא שיש קורבן אחד.
כולן ככה.
זו לא חברות.
פשוט לא חברות.
אומנם לעולם לא הייתה לי חברה,
וגם אם הייתה לי, היא התרחקה ממני כששמעה היכן אני גרה, ועל משפחתי,
אך תמיד ידעתי מה זו חברות.
וזה? מה שהולך בין בנות כיתתי? זו לא חברות.
שלא נדבר על איך שהן מתעללות בי.
לא רק שקשה לי בבית, עכשיו הן גם צריכות להקשות עלי בבית הספר.
הן לא יודעות. לא יודעות מה אני עוברת. הסיבה היחידה שהן מתעללות בי זה בגלל שאין לי חברים.
הן יורקות עלי, זורקות עלי ניירות, צוחקות עלי מול הפרצוף. ואחת מהן פעם דחפה אותי, והדבר היחיד שעשיתי זה לבכות, כמו ילדה קטנה. רצתי לשירותי הבנות ובכיתי.
רע לי בכיתה, רע לי ב"משפחה".
ונמאס לי מזה.
לא פעם חשבתי על נסיונות התאבדות.
אך אני מפחדת.
כי אולי העתיד יהיה יותר טוב?
ואולי לא?
אני מפחדת שאם אני אמות, אני אפסיד משהו.
אולי תהיה לי ההזדמנות להיות... מה שתמיד רציתי להיות?
או אולי... כל דבר אחר.
פשוט לפרנס את עצמי איכשהו.
ואז אולי לאכול משהו שהוא יותר מפת לחם ומים מלוכלכים.
ואז אולי למצוא לעצמי חברים שיעריכו אותי, גם אם יש לי כסף, וגם אם לא.
היום בבית ספר היה פשוט נורא.
היה טקס לזכרו של יצחק רבין, מה שעוד יותר גרם לדמעות לשרוף את עיני בכאב.
אך כמובן שעצרתי אותן כמה שיכולתי, מכיוון שלא רציתי היערות מכאיבות ועוקצות מבני כיתתי.
לאחר מכן ראיתי את כל בנות הכיתה קונות ברד. המשכתי לדרכי לכיוון הכיתה, ולפתע אחת הבנות אחזה בידי ואחת הסתירה את פי ואת עיני. זעקה נפלטה מפי, והן שפכו את תוכן כוס הברד לתוך חולצתי ועל שיערי. חולצתי הלבנה נהפכה לשקופה, והסתרתי את מה שהייתי צריכה להסתיר. רצתי בדמעות לכיוון שירותי הבנות, ואחרי קריאות של שמחה וצחוק.
חיכיתי לפחות שלוש שעות עד שכל ילד וילד יצא מבית הספר, ורק אז התחלתי ללכת הביתה, מנסה להסתתר בסמטאות חשוכות.
כשהגעתי הביתה, אבי ראה את החולצה, והכה אותי. הוא חושב שקיימתי יחסים עם בן.
ניסיתי להסביר לו, אך הוא לא הקשיב. הוא הכריח אותי ללכת על הברכיים על חתיכות זכוכית קטנטנות, ואז שלח אותי לחדרי.
והנה אני, יושבת על אדן החלון, בוהה החוצה, מחכה לחופש, לשמחה, לאושר.
הוא נמצא מעבר לפינה, אני יודעת שכן.
אך פשוט לוקח לו זמן להגיע.
הוא מתעכב.
כי יש ילדים שצריכים אותו יותר ממני.
שלך,
סיגלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: