החיים עפ"י סיגלית.

יומני היקר,

היום בבית ספר, הגיעה אלינו ילדה חדשה. היא אחת הבנות הכי נחמדות שהכרתי בחיי.

היא התיישבה לידי, למרות שהיו עוד אלפי מקומות ליד בנות יותר יפות, יותר... מזמינות.

אך היא בחרה לשבת לידי, והיא חייכה אלי, ודיברה איתי כל השיעור.

היה לי קשה לדבר. כלכך הרבה זמן לא דיברתי עם מישהי בגיל שלי.

כל פעם שהבנות האחרות היו צוחקות עלי, אני הייתי שותקת.

ועכשיו? עכשיו יש לי את רוני. רוני הוא שמה.

היא באה מרעננה, עיר שדי קרובה לכאן, לת"א.

היא אמרה שהיא עברה לכאן בגלל שאביה מצא עבודה טובה כאן.

נזכרתי באבי המובטל, שיושב בבית ומעשן, וזומם איזה עונש להעניש אותי הפעם.

דמעות נצצו בעיני, אך היא לא שאלה.

היא ידעה שזה מוקדם מידי, ושעליה לא לשאול יותר מידי שאלות.

לא ידעתי אם להגיד לה או לא.

מצד אחד, לעולם לא נקשרתי למישהי כלכך מהר, אך מצד שני, אם אני אספר לה, אולי היא תתרחק ממני?

או שאולי היא תנסה לעזור?

אני לא יודעת. אני לא יודעת כלום.

אני אתחבר איתה. אני אחכה קצת, לראות אם מישהו יעדכן אותה בזה שאני הילדה הכי לא מקובלת בכיתה. בבית ספר. בעולם. נראה אם היא תעזוב אותי, תנטוש אותי כמו כלבה ללא בית חם.

אך בינתיים, היא היחידה שמדברת איתי בשיעורים. היא היחידה שמדברת איתי נקודה.

היא היחידה שמסוגלת להסתכל לי בעיניים ולא להיגעל, היא היחידה שלא צוחקת עלי, היא היחידה.

ואני מקווה שזה יישאר ככה.

שלך,

סיגלית.