חולמת.

שיאו, איזו הופעה קטלנית של אינפקטד!

איך נהנתי.

-

אז הגעתי למסקנה הידועה, הכל חרטא. 

ואין טעם.. 

וזה שוב חוזר אליי. 

אוף, מזה השטויות האלה. 

אני מעופפת, החופש הזה עושה לי רע.

שמישו יחבר אותי בחזרה לקרקע, בבקשה. 

הימים נשרפים לי כמו כלום. 

מה יהיה איתי? 

אני פשוט אפס.

חשבתי בהתחלה שאני מהאנשים האיכותיים - מהרמה הגבוהה יותר, ולאט לאט אני מתחילה להבין שאני הולכת ומדרדרת ברמה ולא נשאר אף אחד איכותי שבאמת אוהב אותי ושם בשבילי. הם הולכים ומתמעטים, הולכים והולכים.. 

לא רוצה להיות עוד חתכת זבל. 

לא רוצה להיות,

אבל כמה עוד אפשר לחפור על העובדה שאני באמת לא מוצאת טעם לחיות. 

עם זה אפשר לחיות.. הרי כולם מרגישים אתזה, בסופו של דבר. אני לא שונה מהם. 

אבל זה לא זה. 

זה העובדה שאני כבר כ'כ פתאטית ואין לי כוח להתמודד עם זה, 

שיש לי בעיות כ"כ מפגרות וכ"כ מציקות ואין לי כוח - 

אני נהרסת משטויות..

למה אני צריכה לפעול לפי כללי החברה? 

זה מציק לי, סבבה? וזה מרגיש לי קשה. 

לא רוצה עידוד, ולא רוצה תמיכה - כי אני יודעת שגם לכם יש חרא, או בכללי עיסוקים אחרים.. 

רק שבחיי, רק תגידו לי מה לעזאזל עובר עליי. 

אני מתעצבנת על כל דבר, אני שונאת כל אחד - אין לי סבלנות לשום דבר ואני כל הזמן עייפה.

מה נסגר. 

לא רוצה לישון כבר. 

תנו לי אלכוהול וסיגריות ותנו לי להיות החוסר-איכות שתמיד נועדתי להיות. 

תודה. 

לילה. 

~