חולמת.

9 זה טוב, 

9 זה מעולה.. 

9 זה אפילו מדהים. 

אבל זה פשוט לא 10. 

נפרדנו, וזה היה לטובה. 

עכשיו אני שוב לבד ורווקה. 

כל החברים שלי נסעו ואיבדתי את הפלא [בפעם השלישית, חוסר אחראיות]. 

באלי להגיד מלא ואין לי כוח להגיד כלום. 

באלי לבכות ואין לי כוח להזרים דמעות.. 

אני רק עייפה, נימאס לי מהכל. 

ציפיות זה אכזבות. 

לא התכוונתי לבאס - אני פשוט בקצת מפלה.. 

והבית מעצים אותה. 

כואב לי, ורע לי וקשה לי. 

זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה. 

הפוסטים שלי נהיו מעצבנים אפילו לי, 

אני לא משקיעה, כאילו התרוקנתי.

אני באמת מרגישה קצת ריקה. 

כאילו מי כבר יש בחוץ,

כאילו מה ימצאו בי. 

אוף, 

לא רוצה. 

המילה הזאת עוברת לי ברי-וואנדים בראש בלי הפסקה, באלף ואחד ווריאציות שונות לדקה. 

מה נסגר,

אוף.