חולמת.

אמג, אני קצת בשוק פתאום.

אתם יודעים, פתאום מסתכלת על הנוף שתמיד נראה כמו קליפ בזמן שאני שומעת שירים רנדומליים באיי-פוד נאנו המתוקי שלי, 

וקולטת.. 

נגמרו המשחקים, אני מזדקנת.. |:

עוד 6 ימים רבע מהעולם בערך [כולל אחי הקטן והחמוד] יתחילו מחדש את בית הכלא-בית הספר, ואני לא.

איזה מצחיק.. איזה מפחיד. 

אני סיימתי את שלי, אני עשיתי מה שהייתי צריכה, הזעתי ובכיתי ועכשיו זה מאחוריי.. 

איזה הזוי. איזה אדיר. 

אני מרגישה חזקה מתמיד, ומצד שני הכי חלשה וחסרת אונים שיש.

אני שונאת התחלות, אני גרועה בהתחלות. 

עד שאני אתרגל לתפקיד, עד שאני אתרגל לאנשים ואפתח - אוף. איזה לחץ. 

יהיה בסדר אבל, אני בטוחה שיהיה בסדר. 

אמג, איזה התרגשות!#@!#@ 

אני בתקופה אחרת, אני גדולה ואחראית עכשיו.. גם לא בדיוק, אני בדרך לשם. 

הכל שונה, הכל יותר טוב עכשיו. 

הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, נהנתי כמה שיכולתי והעברתי את זה על הצד הכי טוב שאפשר להעביר. :) 

סוף סוף משו שאני יכולה להתגאות בו. 

עכשיו זה המקום לתקופה חדשה, נפילות ומעלות חדשות, גילויים חדשים, עוד שינויים, עוד היכרויות.. 

זה מרגש אותי. יהיה בסדר. גם עכשיו בסדר(: 

וואו, מי היה מאמין..

אעהאעאהעאה!@#!$@%@#~

טוב, בטח יהיו לי עוד אלף פוסטים עד הגיוס, 

אבל הייתי חייבת לכתוב אחד שיתעד את ההרגשה, העובדה שאני מרגישה במקום אחר, אני מרגישה שאני סוף סוף מתקדמת קדימה - מסתכלת למעלה ושואפת לטוב ביותר. 

זהו, עכשיו זה עוד צעד לחיים האמיתיים,

אבל לפני שנגיד "אמאל'ה איך אני מתמודדת" - נזכור שיש לפני שנתיים של מסגרת טובענית ושגרתית וצמודה של צבא.. [מי יודע, אולי נחתום קבע וזה יהיה יותר],

ככה שאין לי עוד מה לחשוש מהעניין הזה.. :)

מהרבה אחרים כן, 

אבל בינתיים, לראשונה בחיי [סתם, כבר היו לי קטעים כאלה, שלא תטעו] באלי להסתכל על הפאן האופטימי שבעניין. 

אז שיהיה לכולם סופם"ש להייייט והמוןהמון כייף ונצל כל רגע שנשאר!!! 

כי מי יודע מה יבוא מחר.. =P 

See you later, alligator ;] 

~

שיאו, איזו הופעה קטלנית של אינפקטד!

איך נהנתי.

-

אז הגעתי למסקנה הידועה, הכל חרטא. 

ואין טעם.. 

וזה שוב חוזר אליי. 

אוף, מזה השטויות האלה. 

אני מעופפת, החופש הזה עושה לי רע.

שמישו יחבר אותי בחזרה לקרקע, בבקשה. 

הימים נשרפים לי כמו כלום. 

מה יהיה איתי? 

אני פשוט אפס.

חשבתי בהתחלה שאני מהאנשים האיכותיים - מהרמה הגבוהה יותר, ולאט לאט אני מתחילה להבין שאני הולכת ומדרדרת ברמה ולא נשאר אף אחד איכותי שבאמת אוהב אותי ושם בשבילי. הם הולכים ומתמעטים, הולכים והולכים.. 

לא רוצה להיות עוד חתכת זבל. 

לא רוצה להיות,

אבל כמה עוד אפשר לחפור על העובדה שאני באמת לא מוצאת טעם לחיות. 

עם זה אפשר לחיות.. הרי כולם מרגישים אתזה, בסופו של דבר. אני לא שונה מהם. 

אבל זה לא זה. 

זה העובדה שאני כבר כ'כ פתאטית ואין לי כוח להתמודד עם זה, 

שיש לי בעיות כ"כ מפגרות וכ"כ מציקות ואין לי כוח - 

אני נהרסת משטויות..

למה אני צריכה לפעול לפי כללי החברה? 

זה מציק לי, סבבה? וזה מרגיש לי קשה. 

לא רוצה עידוד, ולא רוצה תמיכה - כי אני יודעת שגם לכם יש חרא, או בכללי עיסוקים אחרים.. 

רק שבחיי, רק תגידו לי מה לעזאזל עובר עליי. 

אני מתעצבנת על כל דבר, אני שונאת כל אחד - אין לי סבלנות לשום דבר ואני כל הזמן עייפה.

מה נסגר. 

לא רוצה לישון כבר. 

תנו לי אלכוהול וסיגריות ותנו לי להיות החוסר-איכות שתמיד נועדתי להיות. 

תודה. 

לילה. 

~