אז, אני בת 19.
לא באמת חגגתי ואני לא מרגישה משהו מיוחד.
התגייסתי ביום שלישי, חשבתי שאני מתמודדת עם זה סבבה אבל אחרי אתמול, מצאתי את עצמי שבורה ובוכה ולא מסוגלת להתמודד עם כלום.
אני לא רוצה את זה יותר, וזה קשה לכם להבין.. בעצם, זה קשה לי להבין.
הכל כבד עליי נורא, ממש.
כל דבר שאני צריכה לצאת מהבועה הקטנה שלי ולהתאמץ בשבילו אני נשברת.. אני חושבת שאני לא מסוגלת להתמודד עם כלום יותר,
ואם איי פעם היו לי מחשבות שאני אגיע רחוק ואצליח, הן שקר.
אני לא מצליחה לבטא את עצמי ולהבין מה אני רוצה.
הכל מציף אותי ומציק לי ורק באלי לבכות..
כולם ממשיכים הלאה בעולם שלהם ואני נשאבתי לעולם אחר, אני מרגישה פתאום שאני לא שייכת לשום מקום.
וכשהכי הייתי צריכה את התמיכה פשוט קמת והלכת.
מזה משנה? מה אכפת לי בכלל.. מה אכפת לך.
אבל משום מה זה שבר אותי, זה הרס לי את הלילה..
שונאת להיות לבד.
אני ידעתי שברגע שאני אתגייס אני אראה שרוב מה שיש לי ביד זה סתם חרטא,
ידעתי את זה.. ועכשיו זה נותן לי כאפות בפרצוף.
אבל מזה משנה, לכי, תארגני את החדר,
תארגני את התיק ותני איזה הקשב.
תשרדי יום יום כי את יודעת שברגע שתחשבי על דברים לעומק [והתוספת הנחמדה שיהיה לך רובה ביד] זה לא יגמר בטוב..
וחבל.
הרי פוטנציאלית אני יכולה להגיע ממש רחוק,
אבל בתכל'ס? אני אפס.
אני לא אגיע לשום מקום, אני אגמור בדיוק כמוהה.
אפעם לא היה כלום ואפעם לא יהיה.
וזהו.
שבת שלום.