יאאאאו.

בלוג ראשון שאני כותבת..:]

בלעכסס אין לי שמץץ..מאיפה מתחילים.

פשוט אנלא יודעת מה מי מווווו:P

-

לפני 4 שנים נפטרה לי מישי שמממש הייתי קרובה אליה.

הבנאדם הכי מדהים בעולם.

שהתמודד עם הכול.

חוץ מדבר אחד

ה-מחלה.

היא נאבקה בזה במשך שנים.

היו ניצחונות והיו מפלות.

והייתה המפלה

שלקחה ממני את המלאך שלי

זה שהיגן עליי

זה שתמך בי.

עד היום אני זוכרת איך מודיעים לי.

יותר מזה אני לא זוכרת.

התעלפתי.

התעוררתי רק אחרי יום.

הפסדתי את הלוויה שלה.

במשך כול השבעה ישבתי ונהגתי כמו אבל,למרות שמבחינת ההלכה אני לא צריכה לנהוג ככה.

פלח.

העולם חרב

עכשיו איך קמים מהחורבות ההריסה?

במשך שנתיםי הסתובבתי ללא שמחת חיים.

אנשים קרובים עליי יכולים להעיד שמשו נסדק.

כול יום מחינתי זה עוד נס.

אני כאן.

חייתי כול כך בפחד.

מי ימות מחר אלוהים?

פחדתי לאבד עוד אנשים קרובים אליי.

-

עוד פעם  זה קורה
התחושה הזאת שמאיימת להטביע
טכבר אין לי כוח להילחם
לשקוע עמוק בתוך זה
לפרוש מהכול
מהשמחה מהתקווה
הרגש החזק אצלי עכשיו
זה אותה האכזבה.

די!
אלוקים
הכול מולי נמס
מתפוגג בערפל
בא ונעלם
תן לי סימן אחד
שאוכל בו לבטוח
תן לי רמז
משו.

ואין כלום
הכול כאן כול כך שומם
אין עוד משו
בו אוכל להאחז
והאנשים הטובים מסביב
מרגישה כבר לא נעים
עוד מועקה עוד דיכאון
זה יכול אותם להרגיז.

והשקט
מרעיש וחודר
לוקח אותי במחשבות
למקום אחר
שם טוב
שם נוח
שם אין שום מועקה
שם אוכל לשמוח
גם אם לא אדע סיבה.

אני טובעת
ברחמים עצמאים
אני נשברת למיליון חתיכות
וזהו
אף אחד לא יצליח
להוציא אותי משם
שלא אנשים למעלה
לא ניפגש עוד לעולם.