בלוג מלא אהבה, שנאה אבל בעיקר הרצון לחיות

זהו,

סופית אני והחברה הכי טובה שלי ניתקנו קשר,

הדבר האחרון שאני יודעת עליה זה שהיא התגייסה.

הלכתי אליה הביתה לפני כמה ימים לנסות לשקם את הקשר,

הלכתי עם ידיד שלי, חבר טוב שלה, כי ידעתי שלבד אני לא יצליח לעשות כלום.

הגענו.

היא לא היתה בבית.

החלטתי להיכנס ולדבר עם אבא שלה על משהו,

אז נכנסתי והחבר נשאר בחוץ.

כשיצאתי היא הגיעה.

הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה: "תראו מי פה" בטון כל כך מזלזל.

הרמתי את הקול ואמרתי לה שאם היא היתה מתקשרת או מחזירה לי צלצול גם הייתי באה.

כמה פעמים אני התקשרתי... וכמה פעמים לא ענית ולא החזרת תשובה.

התקשרתי רק לבדוק מה שלומך.

לראות אם את חיה.

היא צעקה עליי שאין לה פלאפון.

איזה שטות.

יש לה טלפון בבית ולאמא שלה יש את המספר שלי אז מספיק עם התירוצים.

רציתי כל כך להזמין אותה ליום הולדת שלי.

החבר החליט שזה מספיק ונסענו.

כשנכנסתי לאוטו הוא אמר שהיא ואמא שלה רבו איך שהם ראו את האוטו

והחברה אמרה משהו בסגנון של : "מה הם צריכים עכשיו..."

ואז אמא שלה אמרה לה משהו והיא אמרה שאנחנו שומרים על קשר

רק אם אנחנו צריכים משהו.

מתוקה זה מה את עושה.

לא אנחנו.

את מתקשרת רק אם את צריכה ממני כסף/בגדים/עצה או כל דבר אחר.

ואני? אני רק באתי להזמין אותך ליום הולדת שלי.

אז רק שתדעי,

אנחנו יוצאים להפלגה,

לחגוג את היום הולדת שלי.

ואת? את לא מוזמנת.

וזה לא שרציתי,כל כך רציתי שתבואי.

אבל מישהו אחרת באה במקומך.