כשהיא נפרדה ממני, הלכתי לאלברטו.
הבר שלו נראה מוזנח מהרגיל, ולא הרבה קליינטים הגיעו, חוץ ממני. וזה גם כי הייתי חבר ממש טוב שלו. ישבנו על הבר וסיפרתי לו את הבעיות שלי. סיפרתי לו שענת נפטרה ממני, עד כמה אכזרי שזה נשמע, דרך איזו תוכנת מסרים במחשב. אמרה שנמאס לה, שהיא לא עומדת בלחץ, ושיותר עדיף לה שנישאר ידידים. סיפרתי לו גם שאני, בגלל שגם ככה המצב שלי היה על הקרשים, איבדתי את העשתונות לחלוטין, עמדתי עם חתיכת זכוכית על היד עד שהיא התחילה לבכות ולבקש שאני לא אעשה שום דבר שיפגע בי. אלברטו הקפיץ שני בקבוקי וודקה ישנים מהמדף העליון והתחיל לשחק אתם תוך כדי כשסיפרתי לו את הבעיות שלי. "אל תפחד מאף אישה," הוא אמר, במבטא איטלקי כבד, שתאם את השפם הלבן העבה שלו, "זה לא בריא." הוא הוסיף אחרי שהורדתי את בקבוק הבירה המי-יודע-כמה שלי. המוח שלי התעסק באותו רגע בסוגיה עד כמה אני יכול לשתות לפני שאני אשתכר לחלוטין, אבל החזרתי אותו באותה מהירות לנושא הקודם. "אני לא יודע מה לעשות" התחלתי לבכות, ואלברטו, עם הגישה הקיצונית-משהו שלו לנושאים כאלה, התחיל להטיח בי את מספר הנשים שהוא שבר להן את הלב, ואת מספר הנשים ששברו לו, ונזכר לציין שהשני היה גדול כמעט פי שלוש מהראשון, עם בקבוק הליקר השביעי שהוא סידר על המדף לאותו ערב. הוא אף פעם לא סגר את המקום, ותמיד האור היחיד שהיה בבר הקטן שלו, שהיה פרוז'קטור קטן ועלוב בשלושים שקל והיה תלוי מתקרת העץ הישנה של הבר, היה דלוק, כאילו מנסה להשוויץ עד כמה, למרות שהוא קטן, הוא יכול להאיר את המקום הזה כמו תאורה מכובדת. והאמת, הוא עשה עבודה לא רעה בכלל.
"תקשיב לאלברטו, ותקשיב לו טוב," הוא התחיל את אחד מהמשפטים האלה, שהוא תמיד מתחיל ולא יודע איך לסיים, "אתה צריך לדעת שלא כל דבר כזה חייב להיגמר בזה שמצב-רוח שלך על הקרשים, אתה חייב לדעת שאישה זה כמו חומת לבנים. אם תנסה להיכנס מצד אחד בכל הכח, בסופו של דבר תהיה חייב לצאת מצד שני של חומה, מבין?" הוא שאל, והחזיק לי את העורף כאילו הייתי בקבוק של ליקר שהוא מנסה להוציא ממנו את הטיפות האחרונות. הנהנתי בהסכמה וחזרתי לבירה שלי, אולי כי חשבתי שזה יוציא את הבעיות מהראש.
אלברטו מכיר אותי מאז שהייתי ילד. הוא היה חבר מאוד קרוב של אבא שלי, והמורה הרוחני שלי בהרבה מאוד נושאים. הוא הראשון שלימד אותי להתכונן לתחרות יריקה לרוחק, או הראשון שלימד אותי להחליק מטבע לתוך מכונת משקאות ולגרום לו לצאת עם המשקה ביחד. בין השאר, הוא גם זה שלימד אותי איך להתחיל עם בנות.
"תשמע לאלברטו" הוא תמיד היה אומר לי לפני כל דבר.
כשהיא נפרדה ממני, לא ידעתי מה לעשות. הייתי בקריזה נוראית עליה, ועל עצמי, ועל העולם, ורציתי, באמת שרציתי לברוח. זהו, לעשות את זה. להתאבד ולברוח. אבל היה שם בן אדם אחד ששמר שאני לא אעשה את זה. בן אדם אחד, והמשקאות שהוא הקפיץ כל ערב, כל לילה, לחבורה של אנשים ריקים, שלא מבינים מהחיים שלהם. המקום של אלברטו היה תמיד הבר היחיד שיכולתי לבוא אליו, ולקבל עצה אמיתית מחבר. גם אם החבר הזה מבוגר ממני בשלושים שנה, עם שיער לבן ושפם עבה, ויש לו מבטא איטלקי כבד ומיומנות במזיגת משקאות.
גם אם זאת הבירה החמישים שלך, אלברטו יוריד לך בקבוק, עם חיוך מפה ועד להודעה חדשה.
אחרי שהיא נפרדה ממני, ממש כמה ימים אחרי, שמעתי שהמקום של אלברטו נשרף עד היסוד, ולא מצאו מאז את הגופה שלו. הוא לא ברח, אני יודע את זה, כי המקום היחיד שהרגיש לו נוח היה הבר. להלוויה שלו הגיעו המון אנשים, חלקם אנשים שראיתי כי אלברטו הפגיש לי אותם כשהייתי קטן, ואת חלקם לא הכרתי. והייתה שם ענת.
ענת הייתה הנכדה היחידה שלו, והיא תמיד אמרה שהמשפחה שלה היא משפחה של מלאכים ובני אדם ביחד. היא אמרה שסבא שלה היה מלאך, שבעצם בא לכאן כדי לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אף אחד לא האמין לה חוץ ממני.
אחרי שהיא נפרדה ממני, חזרתי הביתה, אספתי את כל הדברים שלי מהילדות בקופסה קטנה בדירה, והתפללתי. התפללתי שיהיה בסדר, שהעולם הזה לא מגעיל כמו שחושבים לפעמים, ושאני טועה. והתפללתי שאלברטו נמצא גם שם, למעלה, מוריד עוד שני בקבוקים ומחייך עם השפם האיטלקי שלו, כאילו בדיוק הביאו לו תאורה נורמלית, שתחליף את הפרוז'קטור הישן בבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
