זאת לא הדרך. זאת לא, ואני ממשיך להגיד את זה לעצמי. אבל הדברים שאני עושה והדברים שאני חושב אף פעם לא היו בקו ישר אחד. את היית כזאת שתמיד ידעה מה היא רוצה, ותמיד ידעה מה צריך לעשות כדי להשיג את זה. אני הייתי יציב, את היית אימפולסיבית. עושה כל דבר בדיוק ברגע שאת רוצה לעשות אותו. במונחים מקצועיים יותר קוראים לזה "בעיות בדחיית סיפוקים". אז נסעת. נסעת רחוק אפילו. לטיבט. למקום שבו אף אחד לא יכול למצוא אותך, ואף אחד גם לא טרח לחפש. אחרי כמה חודשים מצאתי אותך, באיזה מועדון, ממלצרת. אחרי שירין גרר אותי לראות את אחד מהופעות האינדי האלה שהוא כל כך אוהב. קפאתי ברגע שהמבטים שלנו הצטלבו, אבל את הסתכלת עליי כאילו ראית חייזר. כאילו זה לא אני. מיד אחרי השניה הראשונה הבנתי שאין לך מושג מי אני, ושבשבילך אני עוד איזה קליינט מסריח מאלכוהול. מיד התנגדתי לרעיון בראש. אני לא שותה.
החברים הכי טובים שלי לא יכלו לעזור לי להבין מה קרה ואיך ולמה ומתי, ובסוף כל מה שנשאר לי ממך היה מכתב קטן, כתוב על הצד האחורי של תמונה, וציור שעשית לי כשלימדתי אותך קצת. שיחה קצרה עם אחותך, והיא מספרת לי שהפכת לאדם אחר לגמרי. שמחקת את כל הזיכרונות מהעבר, ואת כל האנשים מהעבר, כי לא רצית לפגוע בעצמך שוב. כי לא יכולת לפגוע בעצמך. שיחה אחת קצרה, ואני לא יותר מרוח בשבילך. צל של משהו שהיה והלך, משהו לא מזוהה.
בפרוספקט של ה"מכון להיטהרות" שהיה ממוקם על איזה הר נידח בטיבט, היה רשום שכל אחד יכול לשנות את החיים של עצמו, עם קצת מאמץ וקצת רצון, אז אני אורז מזוודה וחצי, את כל הדברים שממילא רציתי להיפטר מהם אני אורז בשקית וזורק מהחלון, ישר לתוך הפח, ומצלצל למונית לנתב"ג. שדה התעופה ריק בשעה כזאת, אבל אותי זה לא מעניין, ואני מחליק דרך כל הבדיקות ישר לתוך הטיסה, ומקווה שתוך כמה חודשים, גם אני אהיה אדם שונה. אני נזכר ברגע האחרון שראיתי אותך, כשבכית שלא מגיע לך שאני אגיד לך את מה שאמרתי. ההרגשה הזאת של אכזבה, חרטה ושאר כל מיני רגשות מעורבים פגעה בי ברגע שהמטוס המריא, כמו עשרה קילו של אבנים. אני אוהב אותך. המחשבה הזאת צפה לי בראש ופגעה חזק בפינות. יותר ויותר חזק כל פעם. זאת לא הדרך. זאת לא, ואני ממשיך להגיד את זה לעצמי. אחרי טיפוס של אלף-ומשהו מדרגות אחד הנזירים מחייך בחיוך חסר שיניים איך שאני נכנס, ומכוונים אותי לחדר לבן, מרובע בלי כלום בתוכו. אני מתיישב. אני אוהב אותך, המחשבה עולה לי שוב. אני אוהב אותך.
אחרי שעה של מחשבה כבר עומד לי בגרון ואני צועק את זה. ואת שם, מולי, מדברת. אני תמיד אהיה אתך. המחשבה הזאת עולה חזק יותר, ופתאום אני שומע אותך אומרת את זה. אני תמיד אהיה אתך. ופתאום כל הזיכרונות מתחילים להציף אותי. את רצית להיות אדם חדש, אני רציתי להיות בלעדייך. אנחנו שם, בחדר הקטן והלבן, מדברים, והשיחה הזאת היא השיחה האחרונה שתהיה לנו, ואני אתעורר אחרי זה בבוקר, כאילו כל מה שהיה קודם היה פשוט חלום. כמו לילה ששתיתי בו יותר מדי. זה לא עובד. נו בטח, אני לא שותה. אחרי חודשיים וקצת שיחררו אותי בטענה שאני נקי, ושהדרך שלי מתגלה לפניי לאט לאט.
מור באה לאסוף אותי מנתב"ג איך שאני נוחת, עם חיוך לבן וגדול, כמו תמיד, ויש לי בפנים הרגשה ענקית של החמצה, ומה שמוזר זה שאין לי שמץ של מושג למה. באוטובוס לתל-אביב ראיתי אותך, בחורה עם חיוך לא מהעולם הזה. נראית כאילו את ממלצרת באיזו מסעדה או משהו. אנחנו מדברים, ומחליפים מספרי טלפון. את לא מכאן, את אומרת, מהצפון או משהו. את מוצאת חן בעיניי, וגם אני בעינייך, ואת מפתיעה אותי בדירה אחרי חודש בט"ו באב. ביום ההולדת שלי. אחרי לילה ארוך של מרתון סרטים בטלוויזיה, אני מארגן לך מיטה בחדר אורחים, ואז יוצא לסלון לקחת בירה, בדיוק כשאת קוראת לי. כאילו ראית רוח. אני נכנס לחדר, ואת עם התמונה ביד, הופכת כדי לוודא שזה אמיתי ולא מאמינה. את ואני קוראים את מה שכתוב בצד האחורי שלה. אני תמיד אהיה אתך.
את מחזיקה את התמונה, ומתחילה לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
