היא מכרה אותי.
כן, כן...בדיוק מה שאתם שומעים. היא מכרה אותי, ולא טרחה אפילו להודיע
לי. לא שהיה לי הרבה מה לעשות בעניין, כי זה כבר היה קצת מאוחר מדי, אבל זה המצב.
היא הודיעה לי על זה בדיוק כשנחתנו בטיסה חזרה מפריז. ההורים שלה ישבו במחלקת
עסקים, מאלה שלא אוהבים להתערבב עם נוסעים ישראליים אחרים והציבור המקומי, ואני
יכולתי להרשות לעצמי רק כרטיס רגיל. מיכל אף פעם לא אהבה את הרגילות שלי. היא תמיד
חיפשה כל מיני דברים אצלי שמרגשים אותה, ולא שכחה להתלונן על זה שהיא פשוט לא
מצליחה למצוא "שום פאקינג דבר". אני לא מאשים אותה. אני בחור רגיל. גר
בדרום ת"א, מעביר את הזמן בבהייה בגשם של ת"א, וכשאין אני פשוט הולך
לאיזה בר ומחזיק מעצמי אלכוהוליסט עם ידע נרחב בנושא. לאף אחד מהחברים שלי זה לא
הפריע עד עכשיו, אבל למיכל כן. היא החליטה שהיא רוצה איזה חייל, או מישהו עם
השכלה, ולא איזה אומן שצריך לגרד שלושים שקל כדי לשלם חשבון טלפון. אני מצידי אף
פעם לא התלוננתי, כי נראה כאילו מיכל היא היחידה שאי פעם רצתה או תרצה מישהו כמוני,
ובטח מי שקנה אותי זה איזה סוטה אחד עם עבר שהס מלהזכיר אותו. היא הורידה אותי
מהמטוס בעדינות, ועם אותו מבט שהיה לה כשנפגשנו בפעם הראשונה, עד שלרגע אחד הייתי
בטוח שהכל היה בדיחה וזה לא באמת נכון.
ואז הגיעה המכה.
"פרסמתי מודעה באינטרנט, ומישהו החליט שמתאים לו לקנות אותך. אני
כל כך מצטערת." בפנים שלה ראיתי הכל חוץ מצער. ראיתי שמחה, חופש..כל מה שלא
היה לי באותו זמן, ובאותו רגע המוח שלי נכנס לפוקוס אדיר על מטרה אחת: נקמה במי
שהחליט להפריד אותי ואת מיכל. ביומיים הבאים עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לשנות את
דעתה, ולגרום לה לרצות אותי בחזרה, אבל שום דבר לא עזר.
ואז זה קרה. אפילו בלי ששמתי לב. עוד לא התעוררתי וכבר שמעתי את מיכל
מדריכה את האדם שבא לקנות אותי לתוך הבית, מציעה לו קפה ועוד כל מיני דברים, ואני
החלטתי שאני עושה מה שאני יכול כדי לא לעזוב. התחרטתי מיד כשהבנתי מי החליט לקנות
אותי. היא הייתה ממש יפה, הרבה יותר ממיכל. ג'ינג'ית כזאת עם עיניים שכאילו אמרו
"אצלי יהיה לך הרבה יותר טוב". עשיתי מבט אחרון של עצב כדי לא לבאס את
מיכל ויצאתי מהבית, גורר את המזוודה שלי מאחוריי. היא חייכה מאחורה, וההורים שלה
ליוו אותה בחזרה פנימה, כאילו שגם ככה הם הרגישו שהבת שלהם יותר מדי מקולקלת, גם
אם אני לא איתה. במובן מסוים, אני לא מאשים אותה. מי לא היה רוצה לעמוד בדרישות של
ההורים שלו?
שנינו, אני והג'ינג'ית, נכנסנו למכונית טויוטה פריוס, קצת ישנה כזאת,
עם סימני חבטות. כשהתיישבנו בפנים היא הציגה את עצמה. אמרה שקוראים לה נטלי, ושהיא
לוקחת אותי למקום טוב יותר. הצעתי שאני אנהג, והסעתי אותה לאיזו מסעדת דגים טובה
שאני מכיר, באיזור קיסריה. כי בפגישה ראשונה שווה להשקיע.
שנתיים אחר-כך, אני קם בשש בבוקר ויוצא מהחדר שלנו, כשנטלי עוד נשארה
לישון. אני מרים את העיתון ומתחיל לקרוא על ירידות בבורסה ועל שחיתויות בממשלה וכל
מיני כאלה. נטלי יוצאת, ומחליטה שהכלב שלנו עושה יותר מדי בעיות וצריך למסור אותו
לאימוץ, כי אף אחד מאיתנו לא יכול לטפל בו יותר.
ואני רק עושה סימן כזה עם הראש, ומסנן בן השיניים "הכלב נשאר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
