כל כך הרבה זמן עבר מאז הפוסט הקודם, כל כך הרבה שינויים .
עברו כמעט חודשיים, בהתחלה זה היה כי יש לי מחשב דפוק, ולא הצלחתי להיכנס לישרא, כשחושבים על זה גם לא ממש היה לי מה לכתוב, אחר כך זה כבר הפך למשהו לא חשוב, לא הרגשתי צורך לכתוב פה יותר מה אני מרגישה, כי נהייתי פחות פחדנית וביישנתי והתחלתי להודות בפני -אנשים- מה שאני מרגישה, וחברים, ואנשים שבאמת אוהבים אותי, ולא סתם לבלוג הזה שבערך אפחד לא קורא אותו ממילא.
אני לא חושבת שאנשים שמכירים אותי שמו לב לשינוי שלי, אבל אני כן. נמאס לי לשמור לעצמי, נמאס לי לכעוס על עצמי ונמאס לי לכעוס על שאר העולם. אני אוהבת את החיים שלי ואני גאה בהם ואני כבר לא ילדה קטנה שבוכה כל היום, וכרגע אני מצליחה לכעוס רק על בנאדם אחד. גבול דק בין אהבה לשנאה? כנראה.
בכל מקרה, לא הרבה כתבו פה, אבל המון ממכם שאלו אותי במסנג'ר לאן נעלמתי, אז לא נעלמתי, ואני כאן, אבל כנראה שכבר אין לי את הצורך לכתוב ולהיות פה.
אני יודעת שכנראה לא ממש תגיבו פה, גם בגלל שרוב הקוראים פה מגיבים לי על רוב הפוסטים במסנג'ר ולא פה (מסיבה שעוד לא ברורה לי), וגם כי כנראה הקוראים פה כבר די הפסיקו להיכנס לבלוג בחודשיים שלא הייתי פה.
אז אולי אני אחזור, אולי לא,
אבל אני תמיד כאן.
מאיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
