תישארו יפים ותצחקו... וחלולים.

"מראה מראה שעל הקיר", היא לחשה. עומדת ומתבוננת על עצמה, קרובה במיוחד, כאשר יד אחת עוברת וממששת את תווי פניה,

ועם היד השניה נשענת על המראה. האדים במראה מעידים על נשיפותיה השקטות והרכות. האיפור מתחת לעינייה כמו ענן שחור,

שמבשר על מבול הדמעות הבא. "תגידי לי שאני יפה", ממשיכה להתנשף. שפתייה אדומות, ולחייה סמוקות.

מגרונה נשמעים יבבות של עצב. כאב. 

פותחת את הברז בכיור באגרסיביות שגופייתה נרטבת כליל, שוטפת את פניה במהירות הבזק.

מושכת בדלת הארונית ושולפת משם קופסאת כדורים. מסתכלת עליהם, ואז על המראה. ואז שוב על הכדורים, ושוב על המראה.

זורקת את החפיסה בעצבים. מנגבת את פנייה. נשכבת על המיטה, בוכיה ומתוסכלת.

עוצמת את עינייה וחשה סחרחורת קלה, האלכוהול זורם בדמה במהירות הבזק. 

בראשה רצות מחשבות ללא הפסקה. תמונות מהילדות, זכרונות.

מנסה לקשור מקרה לגופו.

מתעקשת להבין את שעלה בגורלה, ורוצה לשמוע תשובות לשאלות.

"אתה שם למעלה", לוחשת לו, שולחת לו איתותים

אך אין קול ואין עונה.

אין קול ואין עונה.

סתם התחשק לי לאנוס את המוזה בקצת עצב.