אולי זה מן רגע כזה שהכל עוצר. הופך להיות קשה, וקשיח ויציב.
והזמן עומד אצלו על פרק היד, מחליק בין האצבעות.
מחליק אחת, אחת כמו מגלשה ענקית.
ואורב לך עד שתזוז, שתוכל לעשות משהו.
כבשים דוהרים לשום מקום, ענני צמר גפן ענקיים, מחפשים פיתיון, אתה נראה טוב, בטוח, מלא יוהרה.
ששש.. אל תזוז, אתה מרגיש את החוסר תזוזה. ושם יש צופה ברקע מחכה לך שתנחת.
הוא יושב עם עט דיו פותר סודוקו בנונשלנטיות.
עוד עב"מ, עוד כבש, עוד אדם, עוד רגע אחד שהיה שולי במעבורת הזמן.
עוד שנייה והוא מתעטש אז הוא מכין ממחטה, אבל מפליץ במקום.
ואז הוא מתחיל לספור כבשים ולהיזכר בכל אותם פעמים שהם מתו.