עץ עד נוטף שרף וחֶלֶב, וטיפותיו מרעילות אדמה ורגב. והן מחלחלות והגיעו עד המים. ובַמורד, אגם אפור. אדוות לובן מן הארס המתפשט, בְאגם שנצבע חלודה. יד נטבלת בם ומוּצֵאת מהנחושת, בוערת בהתקלפות שחורה, תסיסת שריפה ורקב. כל שנותר הוא מעט בשר חנוט ועצם הבוהקת אל מול תשליל שחרות. צלם מושחת. הנאיביות מושיטה את ידה השניה, וטובלת רגלה, ולאחר מכן אובדת במימיו, שקועה עד מעבר לראשה בחומצה המאכלת. קמה לבסוף, בפנים חתומות וללא אומר ומראיה כאדם הנשרף בחייו, חסרת עור וערך, בשרה מצולק והכוויות צורבות עין. הכיעור לנצח יהיה מנת חלקה. ארובות עיניה עצם. ועיניה דם, ליבה נדם.
באפיסת כוחות נשמטה לשיח קוץ ודרדר, הוויתה צבר. ולא קמה. גם לא כשהרוצח בא. וגם לא כשחזתה בקֶשת. נותרה שרועה על רכות הדרדר, שם חייתה לראשונה באותן שעות.
ולפתע, תחייה. וריצה, ונקרעו הגידים, נשמטו הנתחים האחרונים וכָּן-התווך התפורר. ובחוף, עם התנפצות הגלים בסלע, לרכב על לוויתן עד שצלל למעמקים. ונותרה במצולה, עיניה בוהות בנצח - ספינה טרופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
