רק עוד חיבוק אחד... ודי.

קודם כל, סליחה שלא עדכנתי כמה זמן.

אבל הייתה לי סיבה לזה.

הרגשתי שאני כותבת לאוויר.

נכון, אני אמורה לכתוב בשביל עצמי לא בשביל תגובות.

אבל תבינו, זה מעודד כאשר יש מישהו שמפרסם את הדעה שלו על הפרק.

ככה לפחות אני יודעת שאנשים קוראים פה.

אז עם אתם כן עוקבים אחרי הסיפור, או סתם החלטתם לקרוא פרק אחד.

בבקשה תגיבו, שאני אדע מה אני צריכה לשפר, או שאני סתם אדע שאני לא הקוראת היחידה פה.

פרק 6

"תעזוב." היא צעקה. בעודו תופס אותה ונוגע בישבנה. "תעזוב!!!" היא צעקה.. ורק ההד שלה נשמע...

"תעזבי אותי!" זה המשפט הראשון שיצא לה מהפה ברגע שהיא פתחה את דלת הבית. "מאמיל'ה, מה קרה?"

שאלה אמא בכל זאת. "שמעת מה אמרתי בכלל?! ת ע ז ב י  ! א ו ת י !" היא צעקה עליה, בעודה מנגבת את הדמעות שהספיקו להתייבש בדרך. היא רצה אל תוך החדר וטרקה את הדלת בעוצמה. נשכבה על המיטה וכיסתה את עצמה בשמיכה, מתחמקת מהעולם. "מאיה!" אמא השילה את השמיכה מעל מאיה. "מה? מה את רוצה אה? פתאום כשאת רואה אותי בוכה את מתחילה להתעניין בי אמא? מה קרה שנזכרת שיש לך עוד ילדה חוץ מה 'מאמי הקטנה' שלך?" היא צעקה. "תגידי לי, את בכלל מקשיבה לעצמך? ממתי את מדברת ככה לאמא שלך! אני לא אחת החברות שלך את מבינה את זה?" היא צעקה בחזרה. "חברות? איזה חברות בדיוק, אה? אין לי חברות אמא! למקרה שלא ידעת.. ואם את טורחת בכלל לשאול את עצמך למה, אז בואי אני אענה לך על זה, בגלל שאת, במקום לדאוג לבנות שלך! היית עסוקה בקריירה המזדיינת שלך! ו.." היא לא הספיקה לסיים משפט ואמא החטיפה לה סטירה ישר אל תוך הפנים. "הקריירה המזדיינת הזאת שלי, זה הדבר היחיד כרגע שעוזר לנו לא להישאר ברחוב! ולא למות מרעב!" היא קמה ויצאה מהחדר של מאיה, בעודה מנגבת את הדמעה הקטנה והכמעט שלא נראית לעין. שזלגה לה במורד הלחי.

-מכיוון שאמא של מאיה רצתה להתקדם בתחום הקריירה, לכן נאצלו לעיתים תחופות לעבור דירה, וכשמאיה כבר רכשה חברים במקום אחד? הן היו כבר בדרך לדירה החדשה שלהן. ככה שבסופו של דבר, מאיה החליטה לא להיקשר יותר מדי לאנשים. -

_

היא ראתה אותו עומד שם. שומע מוזיקה במכשיר הקטן שלו. כאילו שכח את כל מה שהיה אתמול, את איך שהפך אותו מנערה צעירה, לאישה. את איך שחילל את גופה, את איך שהרס את התדמית שמאיה בנתה לעצמה במשך כל השנים האלו. היא רצתה לעבור אותו מהר. שלא ישים לב. "מאיה!" היא שמעה אותו צועק מאחוריה, היא הגבירה את קצב ההליכה שלך. "חכי שנייה, נוו!" היא שמעה אותו שוב. ההליכה שלה הפכה במהר מאוד לריצה. היא הסתובבה אחורה בכדי לראות איפה בדיוק הוא נמצא, ונתקעה באחד המורים. היא מצאה את עצמה על הריצפה, וגיא מעליה, מושיט לה יד לעזרה. היא קמה בכוחות עצמה. והמשיכה ללכת. הוא תפס בידה, היא לא הספיקה לברוח. היא רעדה מפחד. זכרה איך תפס אותה אתמול. "מ..מה? אתה רוצה?" היא אמרה בפחד.

"מאיה, יצאתי זבל! אני מודה.. אני...אני.. לא ידעתי מה אני עושה בכלל, אפילו כשהלכת, התעוררתי על הסלעים ולא זכרתי כלום, באמת! רק אחרי שבאתי הבייתה נזכרתי בכל מה שהיה.. זה לא אני מאיה! אני נשבע לך זה לא אני!" הוא התחנן בפניה. "ב..בסדר" היא המשיכה לפחד. "את מפחדת ממני, נכון? אני מבין. אני מבין אותך לגמרי! אני מניאק, אני זבל, אני אדיוט!" הוא צעק. ולקח את כל תשומת ליבם של הסובבים אותם. "שכחת דבר אחד." היא הסתכלה ישר לתוך עיניו. "מה?" הוא הביט אליה. "אתה פגעת בי." היא המשיכה לרוץ. והפעם? הוא לא הלך אחריה, הוא רק הרגיש אשם. אשם? ולבד.. לא הצליח לקלוט את גודל הטעות שלו.

_

כעבור חודש וחצי

"אחלה מסיבה! אה?" אמרה ליאן למאיה. "כן.." מאיה חייכה. היא התקדמה לעבר גילת. "מזל טוב, שתיהי מאושרת.. ו.. תהני מהמסיבה " חייכה מאיה והושיטה לה מעטפה עם 100 ש"ח בתוכם. "תודה מאיוש!" חיבקה אותה גילת. כל המוזיקה, הרעש, האנשים. עשו למאיה כאב ראש רציני. היא החליטה לצאת החוצה לכמה דקות.

היא הוציאה מהתיק חפיסה של LM והתקדמה לעבר דלת הכניסה של המועדון. היא התיישבה על ספסל שעמד ממש ליד הדלת בחוץ. הוציאה סיגריה והתחילה לעשן.. היא ישבה שם כמה שניות. כשהבחינה בדלת הכניסה נפתחת. גיא עמד שם. מאיה כיבתה את הסיגריה על הספסל וקמה. "לא חבל? יש פה יותר מחצי!" הוא צחק.

"זוז בבקשה.." היא אמרה בקול עצבני. "מאיה, אני לא מבקש ממך הרבה, רק.. רק שתקשיבי לי!" הוא ירד על ברכיו. "נו?" היא התיישבה על הספסל. "אני מצטער.. ואת יודעת שאני מצטער, שלחתי לך פרח כל יום! כתבתי לך לפחות 18 מכתבי סליחה. אני, באמת לא ידעתי מה אני עושה באותו רגע!" הוא עדיין היה על הברכיים. "אתה.. אתה הרסת את מי שאני! אתה מבין?" היא הסתכלה אל תוך עיניו. ודמעה ועוד אחת.. היא קמה ונכנסה אל תוך המועדון. "איפה היית? חיפשתי אותך." חייכה גילת. "הייתי בחו..." היא לא הספיקה לסיים ורצה לעבר השירותים וגילת אחריה.

"את בסדר?" צעקה לה גילת. "כ..ן.." היא יצאה חיוורת. "זה בטח בגלל האלכוהול.. מסכנה שלי." היא חיבקה אותה. "לא ניראה לי." מאיה שטפה את פניה. "מה זאת אומרת?" עמדה גילת מאחוריה וליטפה את גבה.

"זה כבר לא פעם ראשונה.. זה כבר כמה שבועות. מקיאה, לא מפסיקה לאכול, ושוב.. מקיאה." היא נשענה על הקיר. "את לא חזרת לכל הקטע של ההקאות, נכון? כי את יודעת.. היו שמועות ש.." היא חיבקה אותה.

"כן. אני יודעת, אבל לא.. זה כנראה וירוס." היא חייכה חיוך מאולץ. וחזרה שוב אל תוך השירותים.

_

"ביייפפ! ביפפפ! ביפפפ!" זה היה השעון המעורר. היא זרקה אותו לאיזשהי פינה בחדר. והמשיכה לישון..

"דלינג! דלונג!" היא שמעה את הפעמון של הבית. "לא יתנו לי לישון היום אה?" היא אמרה לעצמה. אף אחד לא היה בבית. היא פתחה את הדלת. "היי, אני מקווה שלא הערתי אותך. כן?" עמדה גילת בפתח הדלת.

"לא.. מה פתאום." אמרה לה מאיה. "טוב, בואי!" היא לקחה את ידה של מאיה בעודה היא נועלת את הדלת. הן נכנסו לחדרה של מאיה. גילת זרקה אל שולחנה של מאיה קופסא... -בדיקת הריון- היה כתוב עליה.

"מה זה?" צחקה מאיה. "לקרוא את יודעת? תקשיבי, זה פשוט לא נראה לי בסדר. סיפרת לי שאת מקיאה כבר הרבה זמן. את אוכלת הרבה. ו.. לא נעים לי להגיד אבל גם קצת השמנת בזמן האחרון. זה הכל סימנים של.."

מאיה קטעה אותה. "אבל בשביל להיכנס להריון צריך בן? זכר? זין? " היא צחקה. "אל תגידי לי שאת עדיין לא.."

היא הסתכלה עליה. "מה זה לא, כן. פעם אחת" זכרונות רעים תקפו את מאיה. "אז יאללה, כנסי לשירותים. תקראי את ההוראות אני מחכה פה." היא הושיטה לעברה את אותה קופסא. "אני? בהריון? לא לא לא לא!" היא חשבה לעצמה.

_

כעבור כמה דקות

מאיה יצאה מהשירותים. "נו? מה?" שאלה גילת בחוסר סבלנות.

"יש.. יש.. לי ילד?" היא הייתה המומה.

המשך יבוא...