כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

למעשה, חודשיים ויום עברו מאז נשלפה הספי בפראות מהרחם שלי ולא נשמה.

מה אני אגיד...

כשהיא מחייכת אלינו, זה הדבר המדהים והמופלא ביותר שיכול להתרחש. כשהיא מצמידה לחי אל לחי (או לחי אל צוואר) זה הדבר הממיס ביותר שיכול להיות.

היא כבר גדולה ומתנהגת לפעמים כילד קטן, דחיל ראבק היא עברה למס' 3 בטיטולים, אני לא יודעת מה לעשות עם טיטולי מס 2 העודפים שנשארו לי

אם אני חוזרת להיות אני, עדיין קשה, אפילו קשה מאוד. אבל, כבר הרבה הרבה יותר כיף.

היא עדיין בוכייה ולפעמים אני לא יודעת איך להרגיע אותה (כמה ציץ הילדה יכולה לקחת, היא כבר קובבונת קטנה ). היא עדיין מסרבת לקחת מוצץ (דבר שמחרפן אותי). היא לא נרדמת לבד כמעט אף פעם (לפעמים היא עושה לי הפתעה נעימה). היו לה גם טענות ומענות לגבי חלב שאוב בבקבוק.

בקיצור, ילדה עצמאית ומרדנית!

אבל היא היא כבר מסתכלת בסקרנות על העולם. כאמור, היא מחייכת אלינו. היא מסוגלת לקרוע את אהובי ואותי מצחוק כשהיא פתאום מרימה רגל לאויר ו- הופס- משחררת פלוץ גדול

אם הייתי יכולה לישון לילה רציף ולהבין לחלוטין מה מפריע לה כשהיא בוכה, אז הייתי לחלוטין, אבל לחלוטין מאושרת.