כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני לא יודעת על מה לכתוב פה- על גסיסתו של ישראבלוג או על השטויות בחיים שלי.

אגב, שום דבר פה הוא לא דבר שלא נחפר עד לעיסה ירוקה צמיגית ומגעילה באזניו של אהובי היקר. מסכן...

כשהתחלתי לכתוב פה, איי אז בשלהיי 2004. הייתי סטודנטית, הייתי בשנות העשרים לחיי, גרתי בירושלים, הייתי רווקה. ג'יגלתי בין עבודת המוקד (שרק היום אני יודעת להעריך כמה מוצלחת היא הייתה) לבין לימודי הליבה יחד עם כמה קורסי העשרה פה ושם (אבל בצורה לא מוצלחת).

אני זוכרת שנורא רציתי חבר. נורא.כל הזמן התעסקתי בין צ'טים, לאודיגו, להכרויות, למסיבות, לשטויות ולבלאגן. לא הייתה לי עצם רצינית אחת בגוף, למרות שלקחתי את עצמי ברצינות יתרה. היו לי חברות כמו האמריקאית, כמו הנשואות, כמו כ ושותפתי לדירה ל' שהיום אני לא זוכרת איזה כינוי נתתי לה.

המקום באמת סיפק לי מפלט. התאפקתי כ"כ לא לכתוב כמה פוסטים ביום, בשביל האפקט והרגשתי שהקהילה לוקחת אותי מאוד ברצינות ומספקת לי סוג של עולם. הכרתי אנשים- וירטואלים וגם קצת פחות- התחברנו, צחקנו, רבנו וגם אהבנו. אהבנו לקרוא אחד את השני והיה קשה לי להפרד או לקבל ארועים ששינו את חיינו כגון ההתאבדות של מירב או ההעלמות של מרגי- היא, היא זאת שבהזכותה הבלוג שלי נפתח ובעצם פתוח עד היום.

לימים הכרתי את אוהבי היקר והנה, אנחנו ביחד כבר 8 שנים. לא הרבה יודעים שהכרנו פה, ממש פה בין דפי ישראבלוג. כשהוא כתב על דכאונות וחיי יום יום בקורפוריישן, אני כתבתי על מסיבות, דיאטות, בנים וגם קצת חברויות ולימודים. המוסיקה, הספרים, ההומור והבלוג הם אלה שקירבו אותנו. ירושלים הייתה זו שחיברה ביננו.

אז נכון, ישרא שינה את פניו במשך השנים והפך לפלטפורמה למכורות אנה ובלוגי הגשות. אבל תמיד תהייה בתוכי איזו תחושת נוסטלגיה וצביטה כזו בלב. אני לא רוצה שיסגרו את האתר. אני יכולה להמשיך לייחל לימים עברו ולתקופת הזוהר. אבל אני יודעת שאלו לא ישובו ושצריך, כמו כל דבר בחיים שלי כרגע, להסתפק במה שיש. ויתרה מזאת, תמיד כיף לחזור כמה פעם בחודשים ולראות את ישראבלוג היקר והמוכר ולדעת שאם איי פעם, יש לי שלשול מילולי, אז גם יש לי איפה לשפוך אותו.

(לא בא לי לזהם את מה שכתבתי עכשיו בפוסט דפוק על האנשים בחיי. זה יהיה לפעם אחרת)