כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

חסמו את הדרך לבניין בו אני גרה.

הניחו לוחות מתכת גבוהים מול הכניסה ואי אפשר לעבור דרך הדרך הנוחה, או לחנות.

לקחתי לורד שחור וכתבתי על הלוחות שאנחנו just another brick on the wall.

מרגיש כמו גטו.

שאלתי את הביטחון מה פשר החסימה הזו והם אמרו לי שהולכים לבנות כביש בן 4 נתיבים ליד הבניין שלי. אם סבלתי כל השנה מהבנייה של כפר הסטודנטים העתידני, אז מיום ראשון אני הולכת לחוות את השופלים שישברו קירות ויגרדו רצפות במלוא העוצמה.

אולי הייתי צריכה לקחת את ההצעה ההיא לגור ברזניק, כמו שתפלצת רצתה. אבל לא יכלתי לראות את עצמי גרה כ"כ קרוב אליה גם השנה, בעיקר אחרי שכ"כ חיכיתי שהיא תתעופף. מלבד זאת, לא חוזרים אחורה, נכון? לא בעבודה ולא בדירות. רזניק זה כמו לגור בהילטונים של צבא. בגילי המופלג, אני לא יכולה לחזור ולשתף את השירותים והמקלחת שלי עם עוד 18 בנות.

לעזעזל עם האוניברסיטה הזו!!!

ה-700 שקל לא שווים את זה.

עדיף היה כבר לשלם 1500 שקל לבית כמו שצריך. לא היה כוח לחפש יותר..

כפרה עזבה!!

ביום שלישי יצאנו היא, תפלצת ואני ל"ציון הקטן", שנהיה עם השנים ,ציון הגדול" ודפקנו סטייקים. האמת, את הסטייק אני אכלתי, שתיהן אכלו שיפודי פרגיות ואח"כ התלוננו על כך. יצאנו לסעודת פרידה.

המלצר התחיל איתי. אבל בהתחשב בעובדה שהוא בן 45 בערך, אז לא כ"כ הייחסתי אליו. אני אמנם אוהבת שיער אפור ואני בהחלט מחבבת אותם מבוגרים, אבל לא מבוגרים בגיל של אבא שלי.

היום חמישי בבוקר, כפרה העירה אותי משינה ואמרה שזהו, זה הסוף והיא הולכת. היה עצוב. כשהתאוששתי מהשנה, ראיתי שהיא השאירה לי את התיק הורוד המזעזע והמצועצע שהיא נהגה להסתובב איתו ובתוכו סוכרייה עשוייה מוופל ובמרציפן כתוב: love.

כששכנה עזבה ואני עברתי לדירה החדשה (לפני שנתיים) דיי חששתי שאני נשארת לבד, אבל מייד הכרתי את כפרה, עם הצדדים הטובים והפחות טובים שלה. עכשיו עברו עוד שנתיים ולי כאמור, נשארה עוד חצי שנה. עכשיו אני און מיי און, והפעם זה אמיתי.

אני אתגעגע אליה. היא הייתה לי לתמיכה אמיתית. אני אדבר איתה, אבל אני יודעת שהקשר ידעך לאיטו- קרה עם כולם.

נהייתי תנשמת. או אולי ערפדית.

אני יותר מידי ערה בלילות ולא מתקשרת עם העולם בימים..

שבת שלום

tame שהיא פריה לשעבר. אני עדיין צריכה להסגר על איזה ניק אני רוצה להיות..