כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

זוהי מטרת חיי כרגע! דווקא הולך לא רע.

נכון, בחיי יש לימודים, לימודים מהעבר, תיכנון חתונה ותחזוק מערכת יחסים. אבל, כשמבזבזים 70% מהזמן שלך בעבודה כ"כ לא חשובה, אני מניחה שאין מנוס, נשאבים לתוך זה.

ערן יגדיל ויאמר שהעבודה פשוט טיפשית. אבל, לו קשה יותר מבחינה פיזית- אני סתם יושבת על התחת ומגדלת אותו.

היה לי איזה פוסט טיוטא בדיסקט עתיק יומין שנעלם שדיבר על העבודה החדשה שלי. כמה שהיא לא שווה כלום והייתה לי תחושה שאני רבה עם כולם.(אולי כי זה היה נכון)

שוב!

יש לי גיסה מאוד חכמה. היא סיימה תואר שני בפסיכולוגיה, בהצטיינות. בלי כל קשר, יש לה המון ניסיון בעבודה עם אנשים ובפוליטיקה. היא אמרה לי דבר מאוד חשוב:

העבודה שלי שווה לתחת (במילים הרבה יותר מעודנות, כמובן). אבל, כרגע אני לא אצא לחפש משהו אחר. גם כי אני עוזבת את ירושלים בקרוב (אמן, אמן סלע, בן פורת יוסף :)) וגם כי בשורה התחתונה, אין לי חשק לשוב לחיפושים. אבל, "השליטה" נמצאית בידיים מאוד מסוכנות. כיוון, שמי שמחזיק (במקרה הזה מחזיקה) בתואר "אחראית", היא אדם מאוד נקמן, שאינו יודע לקבל ביקורת ומשתמש בכח שלו על מנת לקדם את עצמו בלבד.

שילוב קטלני.

היא אמרה לי להסכים עם כל מה שהיא רוצה בלעשות מה שנראה לי נכון.

הייתה אחרת בעבודה שאמרה לי בדיוק את אותו הדבר- כרגע זו הפרנסה שלי. אני אשמור עליה עד שלי יהיה נוח אחרת. מצחיק, אותה אחת זיינה לי בבוקר את השכל והתגובה שלי כלפיה הייתה אותה תגובה: שתיקה וחיוך דקיק.

זה שעשע אותי קלות.

אמנם עוד חשבתי על זה בבית ועל תשובות שהייתי כ"כ רוצה לענות לה. אבל, שתקתי (כמעט לגמרי. היה איזה קטע שלא התאפקתי בו). לא עניתי ונסעתי הביתה. היא דיברה והתעצבנה והתנפחה (האחראית אגב, הייתה במקום ולא פצתה את פיה) ואני... פשוט הלכתי. יצאתי מהמקום, יכול להיות שהיא עוד המשיכה לדבר..

אני מניחה שאחרי זה היא קצת ריכלה ולכלכה עליי.אבל...

נכנס מאוזן אחת, יצא מהשנייה. ואני.. אני עובדת על פרוייקט הדיפלומטיות. לא מדוייק, זה פרוייקט הפוליטיקה והצביעות.

מזל שהייתה לי עירייה ללמוד אותי על בשרי מתי צריך לשתוק ולהחזיק את כל הקלפים והכח צמוד צמוד לחזה.

מבחינת שאר חיי. הרבה זמן לא כתבתי. רק תמונות טיפשיות פחות ומפחידות יותר (וגם כמה דברים שמעצבנים אחרים). לומדת, כותבת עבודות, עושה משמרות לילה. הייתי חולה והסלולרי שלי, פחות או יותר מנותק.

אני עדיין רוצה לעשות עיצוב אחר לבלוג, אולי כשאני אחזור להשקיע בו.

לחדי העין (ערן למיניהם), החזרתי את פרייה. כי זה נראה לי מתאים יותר לחיי הוירטואליים (הלא קיימים). יותר אני ויותר נוסטלגיה.

חג שמח חבר'ה