כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

**קודם גיגלתי את שם המחבר כדי לראות מה יעלה כשמחפשים אותו.

קוראים ותיקים שלי (שזה בערך אף אחד, כיוון שאפילו את אהובי לא הכרתי אז) אולי יזכרו את הסיפור של איך פעם באזור 2003, בעודי סטודנטית שנה ראשונה או שניה, מצאתי בספריה של האוניברסיטה ספר שנקרא "גולני לא שלי". הוא משך את תשומת ליבי כיוון שהייתי יחסית משוחררת טריה מיחידה שנקראית, נכון לא טעיתם,גולני. חשבתי שכתבו על היחידה, מעניין אם אזהה מקומות ואולי אפילו אנשים. אז השאלתי וקראתי. מסתבר שהספר היה שיר הלל אחד של הכותב לשנאה כלפי גולני, כלפי המערכת, כלפי חבריו למערכה.

בפרספקטיבה של היום, אני יכולה לראות ולהבין את מה שהבחור הרגיש ואת מסכת היסורים אותה הוא עבר עד השיחרור המיוחל. אבל אז, הספר טילטל אותי עמוקות ורציתי לדבר עם המחבר. רציתי לנסות להבין מה גרם לו לכתוב את מה שכתב ולדבר על החוויה שלו, שהייתה שונה מהחוויה שלי (טוב אני לא הייתי לוחמת במסייעת)

כך התחיל המרדף אחרי אור ספיבק.

איפה לא חיפשתי אותו- הצלחתי להגיע לכתובת של ההורים שלו. דיברתי עם חברים שלו ליחידה דרך "מקושרים". כשמצאתי את הטלפון (אז הסלולאריים לא היו דבר חזק), לא היה לי את האומץ לדבר איתו בבית של ההורים שלו ולא התקשרתי. חברות שהיו איתי באותה התקופה: נשואה2 ושותפותיה לדירה, חוו איתי את החווייה המטלטלת ואת החיפושים אחרי הבחור. כשלא התקשרתי אליו, הדחף התפוגג אבל לא נעלם. חודשים עברו ואני התחלתי לעבוד בשמירה ובאחד מסידורי העבודה ראיתי את השם שלו. צחקתי ואמרתי לחבריי לשמירה שאיזה קטע, אני מכירה (בערך) בחור בשם הזה שכתב ספר ויש כאן מישהו בדיוק עם אותו השם. השכיל לומר לי איזה ויטלי אחד (אני לא זוכרת את השם המקורי) שהסתלבט ואמר- כתב ספר ותראי איפה הוא היום... שכחתי מזה ואז בארוחת ערב משותפת אחת עם הנשואה וחברותיה, השם עלה ואז אחת מהשותפות אמרה לי: אבל פרייה, אותו בחור באמת עובד איתנו. כן, זה אותו אחד שכתב את הספר על גולני. אותו אחד שחיפשתי פעם כ"כ הרבה זמן.

איזה קטע, חשבתי לעצמי בחצי צחוק חצי השתאות. כמה חיפשתי את הבחור הזה וכל הזמן הוא היה כ"כ כ"כ קרוב..

לא עברו 10 שנים, עברו חמש עשרה...

סתם לא עברו כ"כ הרבה שנים. אבל, אני השתנתי. הפסקתי לקורא ספרים מנייר בכלל וספרים בעברית בפרט. התחתנתי, ילדתי ילדים, עזבתי את האוניברסיטה ואת ירושלים, הזדקנתי.

באחת משיחות הטלפון שלי, כחלק מנוהל הזיהוי שאלתי עם מי אני מדברת, ענה לי הפונה: אור ספיבק

אור ספיבק של גולני? שאלתי

הוא ענה לי: כן..

אני לא מאמינה, אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך בזמנו, כשרציתי לדבר איתך על הספר הזה (כשאמרתי שנראה לי שאני הייתי היחידה שקראה אותו. אז הוא צחק ואמר שהוא מקווה שלא)

אז בואי נדבר, הוא אמר

זה לא אפשרי, עניתי. לא כשחיכית כ"כ הרבה זמן על הקו ואתה רוצה לקבל מידע על משהו אחר. חוץ מזה, הצורך לדבר איתך היה רלוונטי ללפני 9 שנים. היום, זה כ"כ משנה מה אנשים מרגישים כלפי גולני

הוא צחק..

איך שהוא, מבלי לדבר, לחפור ולנפח את המוח עד מוות, סגרתי מעגל עם הספר הזה, עם הכותב ואיך שהרגשתי ומרגישה כלפי גולני.

נתפס לי הצוואר. הראש שלי נמצא באיזו זווית לא טיבעית  וזה טיפה כואב.

המצב בזמן האחרון לא משהו..

קשה לי קצת עם השינויים שמתרחשים לאחרונה בחיי. קשה לי עוד יותר שאני לא מסוגלת לנסות לעזור לאחרים. דברים שלא קשורים בי ובכ"ז, אני איכשהו מעורבת בענין.

מיצי הגיעה לי-ם וניסתה לסדר את ענייני התואר שלה. טעות בירוקרטית קטנה של מזכירה סתומה בחוג למזרח אסיה, עלתה לה בדמעות מרובות ובזה שהיא כנראה תצטרך לחזור לי-ם שנה הבאה להשלים חוסרים. מסכנה, חוסרים שבכלל היא לא צריכה ללמוד..

האונ' הזו מחורבנת. בחיאת, כמה שיותר להוציא כסף מהסטו' וכמה שפחות ללכת לקראתו.

אני מקווה בשבילה שהיא תצליח לסדר את כל העניין הזה. כי לחזור לשנה *** (אני לא יכולה להגיד לכם כמה זמן היא עושה את התואר הזה, הרבה יותר ממני, אפילו...) מבאס..

יצאנו אתמול ללוגאר, אני והצוות מהעבודה כדי לשפר את מצב רוחו של הבוס המפוטר.

הלוגאר היה פעם מקום כזה מגניב. כל שחקני הכדורגל של בית"ר היו יושבים. היינו רואים איך הערסים מתחילים איתם במריבות חשובות בעניינים שברומו של עולם (כמו, אהבת ערבים בא"י בכלל ובבית"ר בפרט) ונהנים לאללה. חוץ מזה, אני מכירה את הבעלים ממש טוב. היום, הם הפכו את המקום לכשר וכל הכדורגלנים עברו לשבת ביהושוע. בלוגאר עושים רק "מסיבות מחזור" התפריט יקר משהו ולא מאוד טעים.. (מזל שאמיר לא קורא את הבלוג שלי).

הכי כואב לי על הבוס שלי. הוא בן 40, נטול כישורים, נטול מקצועיות מיוחדת ויש לו 3 ילדים פלוס אישה שטן.

מה הוא יעשה עם עצמו, לא ידוע. ולי נצבט הלב בלחשוב על מה יקרה.

אתמול, אחרי שנה וחצי, הוא נפתח והראה לנו את הבוס שבפנים.

היה נחמד, לו רק לא הרגשתי כ"כ רע, כמו שהרגשתי אתמול וכל מה שרציתי היה ליפול על המיטה.. ולישון. מעניין זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו.

סוף התואר מתקדם בצעדי ענק. החרדות שלי מתחילות עכשיו ומתגברות אף הן, כפי שניחשתם, בצעדי ענק..

אין לי כוח לכלום והצוואר שלי עדיין הורג אותי. חוץ מזה, צ'רלי עוברת ניתוח מוח מסובך. אחרת אין לי שום הסבר, למה היא כבר לא מחוץ למוסך..

שבוע מרגש לכולם

פרייה

זה לקח לי יומיים!

בהם התנתקתי (שוב) מהעולם, אמיתי ווירטואלי כאחד וקראתי את הארי פוטר, מספר 6.

מרגש ומגניב כאחד.

חיפשתי יותר מילים במורפיקס ממה שהייתי מוכנה להודות בפני העולם הרחב.

תודה על כל האיחולים ותודה לכולם שאתם קוראים, גם אם רוב הזמן אני כה מעצבנת (ובנאלית) וגם אם בזמן האחרון, אני ממעטת לבקר אצלכם.

בקרוב, מבטיחה שהכל ישתנה, יהיו תשובות לכ"כ הרבה שאלות ואז, יהיו גם כמה החלטות גורליות.

ערב טוב

פריה

אני במשבר כתיבה רציני

אין לי מה להגיד!!

נראה לי שהפעם המחשבות לעזוב הן אמיתיות, ולא איומים כדי לראות מי יגיד לי לא לעשות את זה..

זוכרים שדיברתי על הקליקות?

(אלטר, עבורך)

אז הן נהיות לי צפופות יותר ויותר..

אני "רואה" אנשים, שאני ממש לא מעוניינת לראות, ביותר מידי מקומות בהם אני מסתובבת

איזה חרא!