כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

תמיד יהיו דברים שיריצו אותי בסופו של דבר אל הבלוג. מה אני אגיד, עדיין ישנם דברים שאני לא מרגישה שאני יכולה לספר לאהובי היקר או לקרובים אליי.

אולי בגלל שסביר להניח שחפרתי בנושא עד טחינה דקה דקה.

אולי בגלל שלקרובים אליי אין פיתרון ממשי. לא ממש..

אי אפשר לומר שאני צעירה בגיל. או תמימה. או לא מנוסה. לצערי, אני יותר קרובה בגילי לגיל 40 מאשר לגיל בו פתחתי בלוג יקר זה. אני הרבה שנים בשטח- עובדת, יוצרת, פועלת- מכירה את המערכת.

אבל...

עדיין לא למדתי לפתח עור של פיל. 

זה נאמר לי עוד מימי העבודה בעירייה בי-ם. לאחר מכן, בעבודה בקורפריישן המקולל ואני חווה את זה גם עכשיו.

יסכים איתי הקורא היחיד שלי, שאני הרבה הרבה אובר קווליפייד לעבודת האאוטסורסין שאני עושה. אני יודעת מי אני ומכירה בערך שלי. לכן אני עדיין נעלבת כשאני מגלה כמה אחרים לא. אולי יאמרו לי שאני מתנשאת. אולי אני דוחפת את עצמי למקומות בהם אני לא רצוייה. אבל, מילה שהתעופפה לאוויר. התעלמות בדברים שובנים מאליהם שיגיעו אליי. בחינה מדוקדקת ומאוד רצינית מצידי מביאים אותי למסקנה שבמקום העבודה שבו אני עובדת כרגע- פשוט לא שמים עליי!!

זה מעליב.

זה מרגיז.

זה גורם לי לטחינת המחשבה מתחילת הפוסט וכל אלה מביאים לכך שאני אתעצבן לאללה...

במחשבה קרה ומפוכחת, אני אדע לומר לעצמי שזה מקום עבודה קטן, עם אנשים קטנים שקיבלו טיפהלה כוח. אני אדע להוסיף שלא משלמים לי על כל האחריות הנוספת שמפילים עליי ואני צריכה בעצם לומר תודה על זה שמתעלמים ממני.

אני מקבלת מינימום בקושי. על מה העפתי לעצמי את הסכך?....?

מה שעצוב שזה מפריע לי. עד כדי כך שחזרתי לבלוג עתיק יומין בכדי לכתוב על זה..

(חיוך מבעד לעיניים קצת דומעות, אבל מאושר- על זה שאחרי הרבה מאוד זמן, יצא לי פוסט)

פרייה

**קודם גיגלתי את שם המחבר כדי לראות מה יעלה כשמחפשים אותו.

קוראים ותיקים שלי (שזה בערך אף אחד, כיוון שאפילו את אהובי לא הכרתי אז) אולי יזכרו את הסיפור של איך פעם באזור 2003, בעודי סטודנטית שנה ראשונה או שניה, מצאתי בספריה של האוניברסיטה ספר שנקרא "גולני לא שלי". הוא משך את תשומת ליבי כיוון שהייתי יחסית משוחררת טריה מיחידה שנקראית, נכון לא טעיתם,גולני. חשבתי שכתבו על היחידה, מעניין אם אזהה מקומות ואולי אפילו אנשים. אז השאלתי וקראתי. מסתבר שהספר היה שיר הלל אחד של הכותב לשנאה כלפי גולני, כלפי המערכת, כלפי חבריו למערכה.

בפרספקטיבה של היום, אני יכולה לראות ולהבין את מה שהבחור הרגיש ואת מסכת היסורים אותה הוא עבר עד השיחרור המיוחל. אבל אז, הספר טילטל אותי עמוקות ורציתי לדבר עם המחבר. רציתי לנסות להבין מה גרם לו לכתוב את מה שכתב ולדבר על החוויה שלו, שהייתה שונה מהחוויה שלי (טוב אני לא הייתי לוחמת במסייעת)

כך התחיל המרדף אחרי אור ספיבק.

איפה לא חיפשתי אותו- הצלחתי להגיע לכתובת של ההורים שלו. דיברתי עם חברים שלו ליחידה דרך "מקושרים". כשמצאתי את הטלפון (אז הסלולאריים לא היו דבר חזק), לא היה לי את האומץ לדבר איתו בבית של ההורים שלו ולא התקשרתי. חברות שהיו איתי באותה התקופה: נשואה2 ושותפותיה לדירה, חוו איתי את החווייה המטלטלת ואת החיפושים אחרי הבחור. כשלא התקשרתי אליו, הדחף התפוגג אבל לא נעלם. חודשים עברו ואני התחלתי לעבוד בשמירה ובאחד מסידורי העבודה ראיתי את השם שלו. צחקתי ואמרתי לחבריי לשמירה שאיזה קטע, אני מכירה (בערך) בחור בשם הזה שכתב ספר ויש כאן מישהו בדיוק עם אותו השם. השכיל לומר לי איזה ויטלי אחד (אני לא זוכרת את השם המקורי) שהסתלבט ואמר- כתב ספר ותראי איפה הוא היום... שכחתי מזה ואז בארוחת ערב משותפת אחת עם הנשואה וחברותיה, השם עלה ואז אחת מהשותפות אמרה לי: אבל פרייה, אותו בחור באמת עובד איתנו. כן, זה אותו אחד שכתב את הספר על גולני. אותו אחד שחיפשתי פעם כ"כ הרבה זמן.

איזה קטע, חשבתי לעצמי בחצי צחוק חצי השתאות. כמה חיפשתי את הבחור הזה וכל הזמן הוא היה כ"כ כ"כ קרוב..

לא עברו 10 שנים, עברו חמש עשרה...

סתם לא עברו כ"כ הרבה שנים. אבל, אני השתנתי. הפסקתי לקורא ספרים מנייר בכלל וספרים בעברית בפרט. התחתנתי, ילדתי ילדים, עזבתי את האוניברסיטה ואת ירושלים, הזדקנתי.

באחת משיחות הטלפון שלי, כחלק מנוהל הזיהוי שאלתי עם מי אני מדברת, ענה לי הפונה: אור ספיבק

אור ספיבק של גולני? שאלתי

הוא ענה לי: כן..

אני לא מאמינה, אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך בזמנו, כשרציתי לדבר איתך על הספר הזה (כשאמרתי שנראה לי שאני הייתי היחידה שקראה אותו. אז הוא צחק ואמר שהוא מקווה שלא)

אז בואי נדבר, הוא אמר

זה לא אפשרי, עניתי. לא כשחיכית כ"כ הרבה זמן על הקו ואתה רוצה לקבל מידע על משהו אחר. חוץ מזה, הצורך לדבר איתך היה רלוונטי ללפני 9 שנים. היום, זה כ"כ משנה מה אנשים מרגישים כלפי גולני

הוא צחק..

איך שהוא, מבלי לדבר, לחפור ולנפח את המוח עד מוות, סגרתי מעגל עם הספר הזה, עם הכותב ואיך שהרגשתי ומרגישה כלפי גולני.

שונאת, שונאת, פשוט שונאת להיות חולה!

מאז שחזרתי לאאוטסורסינג אני עובדת במשרה מלאה. אין יותר משרת אם קצרה מלווה במשרה של עצמאית שלא קיימת. אני עובדת כל יום מ7:45 עד ארבע בצהרים ולפעמים אפילו עד חמש או שש.אני מגיעה גמורה הביתה, אני לא מדברת שאחרי שעה וחצי הקטנים שלי כ"כ גמורים שהם הולכים לישון. בשעה שמונה בערב, אני מעולפת על הספה. כך שהרבה ערבים פשוט אין לי כוח. אין לי כוח להזיז את עצמי לבשל, לנקות שירותים, להפעיל מכונה ולקפל כביסה. אז הכל מצטבר לסוף השבוע

אבל מה קרה?...

קמתי הבוקר עם גרון סגור. הראש מסתחרר ואני לא יכולה לעשות כלום.עם כל זה, קטני מסרב ללכת לישון בצהרים וספינקה מנדנדת ברמות על. הבטחתי לאמא שלי שאבשל משהו להיום בערב ורציתי נורא להכין עוגה עבור יום ההולדת של אהובי היקר שמתרחש מחר

אז כלום! נאדה!

כלום לא נעשה.

אני לא יכולה להסתכל על הבית, נהיה לי שחור בעיניים (לא מעצבים, הרצפות פשוט שחורות מרוב לכלוך).

יחד עם כל אלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לקח חופש מחלה כי אני צריכה שעות מסויימות לתלוש המשכורת לגן של הגבר הקטן שלי. חוץ מזה שכל העדרות שלי, זה סיפור שלא מהעולם הזה במקום העבודה הישן חדש שלי

פשוט כיף! כיף להיות אני!!

יכול להיות שעשיתי צעד קדימה ושני צעדים אחורה..

הייתי בשוק מאנשים שחשבתי שהם בפינה שלי שהראו את היכולת לעשות מעשים מלוכלכים מאחורי הגב. מסתבר שבכל שלושיםו משהו שנותיי, עדיין לא פיתחתי עור של פיל ועדיין אני מאמינה שאנשים בבייסיקלי, הם בסדר?

זה לא הגיוני, אני הרי מצטטת ללא הרף את הסיסמא שאהובי אמר לי עוד בתחילת מערכת היחסים ביננו- שאנשים, הם לא בני אדם. הוא אמנם התכוון לטבריינים. אבל כשחושבים על זה... יש טברייניות בהורים שהרגיזו אותי.

אז אינפרנדתי אותם בפייסבוק ומחקתי אותם מזכרון הסלולארי שלי. אני לא מצליחה להעניק להם את הכתף הקרה כיאות, כיוון שאני לא לוקחת ומביאה את הילדים מהגנים במשך השבוע. לא הרשתי לאהובי שיהיה מגעיל אליהם מההקשר- את המבט הקר והריק, את חוסר התגובה ואת חוסרו של החיוך, אני יכולה להעניק בכוחות עצמי.

לא פוצצתי עניינים עם אף אחד כי-
אלף- אני לא בת 3

בית- אני לא רוצה לפגום בילדה שלי שהולכת עם הילדה שלהם לגן.

רק שעכשיו אני חשה שאני צריכה לחזור לעצמי ולמשפחתי. החברים לא ממש הוכיחו את עצמם והמשפחה.... אל תגרמו לי להתחיל עם זה עכשיו בכלל- שאני אכתוב מה דעתי על הבת דודה שמתחתנת ושלא טרחה להופיע לחתונה שלי? (מעניין אם אני אזכה להזמנה לשלה) או על זו שמשריצה עכשיו ורוצה אותי בבריתה (אפילו לא ברית, מסכן הגבר הזה שחותכים לו) רק כדי שאתן לה כסף?

בקיצר, אני ממורמרת ואפילו היום הראשון של האביב לא הצליח להעלות לי את מצב הרוח.

אני עובדת המון ומתנחמת בעובדה ששעוד כמה חודשים, סביר להניח שאני אזכה לקידום כלשהו (חבל שהוא לא יבוא לידי ביטוי בשכר). העבודה הזו, קשה וארוכה ככל שתהיה, מקדמת אותי ואת אהובי לקראת היציאה מהמשבר הכלכלי אליו נכנסנו. נכנסנו עד כדי כך, שאני לא מוציאה לקטני דרכון, כי אני יודעת שלא יהיה לו שימוש בשנים הקרובות.

אני רק טיפלה מתבאסת על העובדה שלפני 9 שנים עשיתי ויזה לאמריקה ולא יצא לי להשתמש בה ולפי דעתי, סוף החודש היא פגה תוקף

יצא לי יותר מידיי לשכוח כמה מזכך לכתוב במקום בו אף אחד לא מכיר אותי ואני באמת יכולה לשפוך הכל עם טעויות, בלי פילטרים, בלי הגהה וכל מי שמפריע לו מה ואיך שאני כותבת (טבריינים לדוגמא)- יכול להכנס לי לתחת בערך ויהיה לו שם הרבה מקום.........................

חג אביב שמח לכולם