כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ולא..

לא קוראים לי דפנה אלפרסי. אני לא בלונדה, כוסית, גבוהה ומדברת בשלל שפות. אני רק גבוהה (מעל כולם) וכוסית.. (זה בדרך..)

אז אני כאן..

כי אני בדיכאון!

כי אני משועממת!

כי אלה שמתיימרים להיות החברים שלי, לא מציעים תמיכה what so ever..

כי הכתיבה בבלוג, גם כשאף אחד לא הגיב, גם כשאף אחד לא הכיר אותי, הייתה בשבילי סוג של תרפייה.

אז עכשיו אני מנסה לצאת לדרך חדשה ויש לי החלטה (כמובן), מבחינתי היא מבטלת את כל הקודמות.

לא בדיוק.

זו לא החלטה, יותר כמו שאיפה או רצון..

לא להתעצבן

התרגזתי כי אנשים העזו להציע לי לילות חד פעמיים בלי מחוייבות (וואו, אין לכם מושג כמה בחודש האחרון, הם הגיעו לשיא ממש, בחיים לא היה לי כזה דבר).

התרגזתי כי אותם אנשים כבר לא מתייחסים אליי יותר.

התרגזתי כי מי שמעוניין בי, לא עושה שום צעד ומשחק משחקים.

התרגזתי כי לא משחקים מספיק משחקים.

רציתי קצת מניירות, אבל זה בעצם לא בשבילי. אני צריכה כנות.

רציתי כנות, אבל כשקיבלתי אותה בפרצוף, לא יכלתי להתמודד איתה.

כשניסיתי לבטא את כל הבעיות שלי לחברות שלי, הן לא הבינו וטענו שאני מבזבזת את הזמן ואת האנרגיה שלי. זה נורא הרגיז אותי. מה אתם מעבירים עליי ביקורת? אתם עומדים בנעליים שלי?

אני בכלל שאלתי אתכם??

מצד שני, אני צריכה ללמוד גם לקבל את העובדה שלאנשים יהיו דיעות שונות משלי, ושאני צריכה ללמוד להבין גם אותן.

אז זו השאיפה החדשה..

ללמוד לספור עד 10 לפני שמתפרצים.

ללמוד לקבל גם את מי שחושב שונה ממני.

ללמוד לא לצפות מאחרים ליותר מידי, כך אני לא אתכזב ולא אתרגז.

ביום בו אני אלמד להיות אדישה ולקבל דברים ביתר קלות, יהיה היום בו אני אוכל להגיד, שהגעתי לנירוואנה..

שתהיה לכולם שנה אזרחית נפלאה!

שכל השאיפות שלכם יתגשמו

שלא תדעו צער וצונמים

פרייה

מי האנשים הכי משוגעים שאת מכירה?
אני לא מכירה אף אחד משוגע, כולם נורמלים!!
אף אחד לא מתוסבך..
אף אחד לא דפוק ריגשית..
גם אני לא!! אני הכי רגילה שיש..

אההההההההההההההההההההההההההההההה..

באילו מילים את מרבה להשתמש?
ראבק (או לחילופין) כוסעמק..
סבבה..
(אני) עייפה..
"אני מזהירה אותך, אל תרגיז אותי"...

סרט שווה שראיתם לאחרונה?
פרייה- מתאחדת עם סתומות העולם..

איך חבריך מכנים אותך?
סתומה..
מטומטמת..
אה לא.. את זה עושה הבוס שלי בעצם..

עם כמה כריות את ישנה?
שתיים
(הצוואר שלי תפוס תמידית, מכירים מסג'יסט טוב?)

מצטערת שאני כזו דרמטית..

מצטערת שאני יותר מידי אימפולסיבית..

מצטערת שאני קופצת למסקנות במהירות הבזק..

מצטערת שאני לא מסוגלת לראות עוד צבעים מלבד שחור ולבן..

מצטערת! מצטערת!! מצטערת!!!

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

סיפרתי לכם על קובי?

אני מניחה שלא, רציתי לחכות את יום השנה למוות שלו, זה נראה לי יותר סימלי. אבל, עכשיו.. זה הזמן, זה היום, זה הרגע..

אני אחסוך מכם את הרגשות שלי כששמעתי שהוא מת.

אני אחסוך מכם את תיאור שבר הכלי שהייתי.

אני אחסוך מכם את תיאור טשטוש הזכרון שלו עכשיו, 4 שנים אחרי.

מה שאני כן רוצה לספר לכם זה על הקשר המאוד מוזר שהיה ביננו, ולמה הרגשתי כ"כ לא שלמה כשהוא נהרג.

הכרתי את קובי כשהייתי בצבא. הוא היה אחד המפקדים של איזו פלוגה, לא משהו יותר מידי חכם. התקרבנו כשרציתי את אחד החברים שלו לסגל והוא הבטיח שהוא יעזור לי, as in, יסדר ביננו (אוי התמימות, התמימות..)

סוף שבוע אחד נשארתי שבת וגם הפלוגה של קובי, הוא הזמין אותי לישון איתו באוהל מפל"ג. ואני תמימה שכמותי, אכן חשבתי שהכוונה היא לשינה..

(אני יודעת- אתם תיתהו.. מה זו התמימות הזו? הנאיביות? הטימטום?...)

אני אכן הגעתי באותו הלילה לאוהל והתברר לי שבראש שלו בכלל לא הייתה כלולה שינה. לא עשיתי איתו שום דבר באותו הערב, אבל כ"כ כעסתי עליו: יש לך חברה, איך אתה מעז להציע לי הצעות, לנסות לשלוח ידיים- יא חתיכת בוגדני מסריח שכמוך..

הוא נשבע שלא הייתה לו חברה, אבל אני כ"כ כעסתי שלא הייתי מוכנה לסלוח לו, אף פעם, בכלל..

(נו, הייתי בת 18 ותמימה, אתם צריכים לסלוח לי).

היום אני תוהה מה היה קורה אם כן הייתי עושה איתו משהו..

איך הייתי מקבלת את המוות שלו, כמה שנים אחרי? סביר להניח שהייתי מוצאת את עצמי באיזה שהוא מוסד לחולי רוח,  ועל זה קיים המשפט הידוע, הקלשיאתי: "כל עכבה לטובה".

בדיעבד, התברר שהוא לא שיקר לי. אכן, בשתי שניות שהוא היה איתי, לא הייתה לו חברה. אבל..

משהו תמיד מנע ממני לבטוח בו לגמרי, איזה שהוא משהו, שאמר לי שהוא לא לחלוטין כנה..

זה היה הקלאמזיות שבו הוא אמר לי שאני סקסית ומדהימה ועושה לו את זה והוא רוצה להיות רק איתי.

אתם בטח תוהים למה אני מספרת לכם את זה?

דבר ראשון, זה סיפור קובי. טוב או לרע, הוא ישאר איתי עד סוף חיי.. (הסיפור איתו לא מתחיל ונגמר במה שכתבתי כאן, אבל זה ארוך מידי, כואב מידי ולא רלוונטי).

דבר שני, כי היום 6 שנים אחרי ההסטוריה חוזרת על עצמה. גברים, בצורה קלאמזית, בלתי משכנעת וכ"כ חצופה מציעים לי זיון, משהו חד פעמי..

ועכשיו תסביר לי..

כ"כ הרבה זמן לא היה לך סקס, שיכלת להציע כל מיני הצעות למישהי שמעולם לא ראית??? ומה אח"כ? חשבת לעצמך "וואלה, נראה לי שהיא מוצצת טוב", אז המשכת? או אולי, כפי שאני לגמרי בטוחה שנכון, סף החרמנות כזה גבוה שממש לא משנה לך את מי אתה מכניס למיטה???

לא משכנע! לא אמין! מעליב!!

כל בחורה אחרת הייתה נותנת לך סטירה מצלצלת על שאתה בכלל מעז לעלות על דל שפתיך הצעות שכאלה. אבל אני מטומטמת, כפי שהבוס שלי טורח להגיד לי לא פעם, אני ממשיכה לסבול את השטויות הללו.

no more!!

באמת חשבתי שנוכל להיות חברים (הגדרות זה דבר מסריח), הרי ידידות זה דבר כ"כ חשוב ויקר. אבל מה חשבתי לעצמי? כל "ידיד" שהיה לי, ניסה להכניס אותי למיטה (אחד אפילו הצליח, לצערי הרב), אז למה שעכשיו זה יעבוד? למה שעכשיו יהיה פה משהו שונה?

אני לא בטוחה שאני כועסת עליך אפילו, אנחנו לא באמת מכירים ואתה היית הכי כנה (אני מניחה) שיכלת. האלמוניות שאפיינה אותי 10 שבועות עד עכשיו, תחזור לאפוף אותי גם מעתה והלאה. אין לי בעיה עם זה, להפך אני חושבת שזה הדבר שהכי טוב שיקרה.

טוב, שיהיה סוף שבוע רגוע ויפהפיה, אבל אני עוזבת, סופית. נעמתם לי מאוד..

בעצם למה אני משקרת?

הייתם חארות!!

עליתם לי על העצבים..

התגובות שלכם היו סופר מרגיזות..

היו לכם הערות מטומטמות..

לא לינקקתם אותי בכלל..

הבלוג הזה ימחק, ברגע שאני אחשוב למי אני רוצה להעביר את הפרו ואחרי שאני אדבר על זה עם יריב.

אתם יודעים שהקוסם ואני לומדים ביחד באותה הכיתה?

אתם יודעים ש(כמעט) כל מה שעשינו היום היה לכתוב מכתבים קטנים על דף גדול ?

אתם יודעים ש"מוות" ו"ארבע" בסינית זו אותה מילה?

(זה היה בסינית, נכון?)

היה בסדר

בכלל לא היה מוזר כמו שחשבתי, (לפחות לא מבחינתי) היה מצחיק.

מלבד העובדה שהוא לא טרח להגיד לי שלום כשהוא הלך..

על שופינג, גברים, עבודה ולימודים אני אכתוב בהזדמנות אחרת

יאללה..

צ'או!!